מאמר זה נכתב בצל האסון הנורא במירון ולזכרו ולעילוי נשמתו של ידיד קרוב שנפטר בעיצומה של שמחת ההילולא בל”ג בעומר, הרב שמעון בן יבלחט”א יוסף מטלון ז”ל מחסידי ברסלב, איש יקר שהיה מאיר פנים לכל אחד, אהוב על הבריות, בעל מידות טובות ומחנך מסור. אמר לחבר שהוא הולך לרגע ותיכף חוזר, ולא חזר...
יחד עם כל בית ישראל, אנו מבכים את מיתתם הטראגית של אחינו בני ישראל שנסעו להשתתף ולשמוח בשמחת ההילולה של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי בל”ג בעומר. ליבנו עם המשפחות השכולות ובתפילה לבורא להחלמת כל הפצועים במהרה.
ל”ג בעומר הוא יום קדוש ונשגב והוא גם יום של שמחה. ישנן שתי סיבות עיקריות לשמחה ביום זה. הראשונה, גילוי סודות התורה שרבי שמעון בר יוחאי גילה בעת פטירתו. והשנייה, תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה.
כמה מצער, שדווקא ביום זה של שמחה נפטרו כל כך הרבה יהודים יקרים במאורע טראגי.
איננו רוצים להתעסק בנסיבות לאסון, למרות שהדבר חשוב כדי למנוע הישנות בעתיד חלילה, את זה יעשו טוב יותר אנשים מקצועיים שזה תפקידם. אנו רוצים להתמקד בעצב, בצער, בכאב ובבכייה על יהודים כשרים שעלו למירון במטרה לשמוח בשמחת רבי שמעון בר יוחאי ומצאו את מותם בנסיבות טראגיות, בהשאירם הורים שכולים, נשים אלמנות וילדים יתומים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כל אחד ו”האמת” שלו – אחרי מות קדושים
איננו מתיימרים לדעת חשבונות הבורא הכל יכול, הקדוש-ברוך-הוא לקח בפינצטה את אלו שהוא בחר בהם לקיים “בקרובי אקדש”.
כן היינו רוצים להתייחס לשאלה שצפה אצל רבים: הרי רבי שמעון היה תנא קדוש ורצה שנבוא לשמוח בשמחתו, מה זה עשה השם לנו ככה? איך יתכן אסון נורא כזה דווקא בעת שמחה כזאת. למה הקב”ה נתן שיקרה דבר כזה שהשבית את השמחה והפך אותה לאבל?!
שוב, לא ניכנס לדיבורים מהסגנון של ‘אשמים אנחנו’, ‘לא היו סידורים ראויים’, ‘הכתובת הייתה על הקיר’ – את זה נשאיר לאחראים לכך. מבחינתנו, על זה וכיוצא בזה נאמר “והמשכיל בעת ההיא ידום”. כל כוונתנו היא אך ורק להוציא את הניתן ללמוד מהמאורע הקשה והכואב ולהתקרב לקב”ה, ואיך להתקדם מכאן לאור האמור בפרשתנו.
המשכן נבנה כדי לכפר על חטא העגל. ממחרת יום הכיפורים עד ראש חודש ניסן, עם ישראל כולו עסק במשכן, החל מנדבת ליבו הטוב של כל אחד ועד להקמת המשכן בפועל. באחד בניסן עם ישראל כולו התאחד בציפייה ובהתרגשות לקראת המעמד, האם הבורא אכן התרצה הקב”ה וסלח לעם על חטא העגל, חטא המרידה באלוקים?
הרי רבי שמעון היה תנא קדוש ורצה שנבוא לשמוח בשמחתו, מה זה עשה השם לנו ככה? איך יתכן אסון נורא כזה דווקא בעת שמחה כזאת. למה הקב”ה נתן שיקרה דבר כזה שהשבית את השמחה והפך אותה לאבל?!
אהרן נכנס לאוהל מועד ומשה אתו להתפלל להשראת השכינה. העם כולו זכה לראות כיצד השכינה יורדת: “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם” (ויקרא ט כד). המדרש מספר שאותו היום נטל עשר עטרות, והייתה שמחה גדולה בכל העולמות.
ודווקא אז, בשיא השמחה, בשיא ההתרגשות וההתעלות, קרה אסון נורא! נדב ואביהו צדיקים נשגבים, בניו של הכהן הגדול שבזכותו ובזכות דודם משה שרתה השכינה על עם ישראל, נפטרו בהקריבם קטורת זרה בכוונה טובה ובדבקות עילאית. ברגע אחד הכל התהפך, משמחה לשכול וצער, עם ישראל הוכה בתדהמה וביכה את האסון: “וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'”.
האבל היה כבד מנשוא, ודווקא בעת הקשה הזו אהרן הכהן התגלה בשיא יפעתו וגדולתו: “וידום אהרן”! הוא לא אמר מילה, לא שאל שאלות, ורק הצדיק עליו דין שמים! הוא לא שאל: איך יתכן שבאמצע הארת פנים של הקדוש-ברוך-הוא, במקום קדוש כזה, הבורא כביכול מתנכר ומאפשר אסון כזה? למה באמצע השמחה? למה לא בפעם אחרת?…
“ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה’ לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן”! (ויקרא י ג).
קשה לומר מילה, לרבות תנחומים, למשפחות האבלות והשכולות המתמודדות עם צער ושכול שאי אפשר להכיל. עם ישראל כולו משתתף בצער המשפחות.
ובעת הזאת ייאמר לשבחן, שלמרות המראות הקשים, למרות הצער העמוק והמחריד, צידוק הדין כמו שראינו בימים אלו לא נראה מעולם! אין לזה אח ורע! בבחינת “וידום אהרן”.
איך ממשיכים הלאה אחרי אסון כזה?
פרשת השבוע היא ‘בהר’ ו’בחוקותי’ (שתי פרשיות מחוברות). בפרשת ‘בחוקותי’, התורה מזהירה שאם נתרחק מהשם ומתורתו נחשף חלילה לצרות וייסורים. למרות הכל, בסוף התוכחה התורה אומרת: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כי אני ה’ אלוקיהם” (ויקרא כו מה).
הדברים אמורים ביחס לאומות העולם, לניסיונות שלהם למנוע מאתנו בכפייה או בפיתויים את קיום המצוות וקרבת אלוקים והצלחתם החלקית: חורבן בית המקדש, היטמעות בין האומות ולמידה ממעשיהם, זאת בנוסף לצרות והייסורים המתעצמים בכלליות ובפרטיות בכל יום שעובר לממדים בלתי נסבלים, כמעט ללא תקווה, כמאמר חכמינו ז”ל: “אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו”. ולמרות הכל, עם ישראל מייחל ומצפה להתקרב לבורא.
האהבה שלנו לבורא עולם גדולה מכל הפיתויים שבעולם!
הזוהר הקדוש מציין את העובדה שהמילה ‘לכלתם’ נכתבה חסרה ללא האות ו’, שמשמעותה מלשון “כלה”, רבי נתן משווה זאת למילים: “כלתה נפשי”, שמשמעותן רצון וכיסופים, ומפרש את הפסוק כך: ‘לא מאסתים’, הקב”ה אינו מואס בעמו, מפני ל”כלותם” – בזכות רצונם להתקרב לבורא עד כלות הנפש. כמאמר הכתוב: “ואמרתי אובד נצחי ותוחלתי מהשם, זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו” (איכה ג).
זו בעצם התקווה היחידה שנותרה לנו בגלות המרה הזאת – הרצון והכיסופים לשוב לבורא בכל מאודנו. כולנו משתוקקים ומקווים ומייחלים לשוב לבורא, לארצנו ולתורה הקדושה למרות כל הקשיים והייסורים שכולנו – עם ישראל – חווים כאומה בכללה, הקרע החברתי, הריחוק מהבורא והצרות הטרגיות העוברים על כל אחד ואחת מעם ישראל באופן פרטי.
הדברים מרומזים גם ב’שיר השירים’: “השבעתי אתכם בנות ירושלים”, רש”י מפרש שהפסוק מתאר מונולוג בין עם ישראל לאומות העולם: מה תועילו בכך שאתם מנסים להרחיק אותנו מהבורא, למרות שהצלחתם והחרבתם את בית המקדש, “מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ”, המילה “שתחפץ” משמעותה “תחפוץ” מלשון רצון. כלומר, מה יועילו לכם מניפולציות רגשיות כאילו נטמענו בתרבות המערבית ואין לנו עוד תקווה, בסופו של דבר לא תצליחו להרחיק אותנו מהבורא, מכיוון שהרצון שלנו לשוב אל הבורא חזק יותר מכל הפיתויים והמניפולציות.
בדומה לכך, למרות הסבל שעם ישראל עובר וכעת עם האסון במירון שזעזע את כל עם ישראל, עדיין כולנו מלאים בתקווה ואמונה בבורא. דווקא האמונה הזאת עד כלות הנפש, למרות המאורע הקשה שאנחנו עוברים, היא זו שתחיש ותביא את הגאולה.
בעל הנחמות ינחם את המשפחות השכולות ולא יידעו עוד שוד ושבר, ובילע המוות לנצח ומחה ה’ אלוקים דמעה מעל כל פנים.
ירחם השם על שארית פליטת עמו ויחיש מזור לפצועים ולכל חולי עמו ישראל ויקימם מהרה מחוליים לחיים טובים, ובמהרה נזכה לראות ולשמוח בגאולת עם ישראל ותחיית המתים ובניין בית המקדש בימינו, אמן!
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
