דמעותיה של לאה והחסד של רחל – פרשת ויצא

למי שייכת הבכורה?

הבכורה ניתנה ליוסף הצדיק. אבל לכאורה, הבכורה צריכה להשתייך לבן שנולד ראשון. הרי הבכור הוא זה שאמור לקבל את זכויות הבכורה. אם כן, מדוע ניתנה הבכורה ליוסף, בנה של רחל, ולא לראובן, שהיה הבן הראשון שנולד ליעקב?

התשובה היא שמלכתחילה היתה הבכורה אמורה להשתייך לרחל. כלומר, רחל היתה אמורה ללדת לפני לאה.

התורה אומרת:

"אלה תולדות יעקב יוסף" (בראשית לז, ב).

יוסף הוא עיקר תולדותיו של יעקב, וכך היו הדברים אמורים להיות מלכתחילה.

מה גרם לכך שרחל לא ילדה ראשונה, ושהבכור נולד דווקא ללאה?

הגמרא מסבירה שהיתה זו תפילתה של לאה. התפילות העוצמתיות ששפכה לפני הקב"ה זיכו אותה להיות הראשונה שתלד בן ליעקב.

אולם לאחר מכן התרחש מעשה חסד גדול. הצניעות והחסד של רחל היו כה גדולים, עד שהקב"ה החזיר את הבכורה לבנה, במקום שתישאר אצל בנה של לאה.

שתיהן היו נשים צדקניות, ושתיהן גילו מדרגות גבוהות של טהרה, כל אחת בדרכה (בבא בתרא קכג ע"א).

דמעותיה של לאה אמנו

מה היתה תפילתה של לאה?

התורה אומרת:

"ועיני לאה רכות" (בראשית כט, יז).

הגמרא מלמדת שכאשר רוצים לעמוד על יופייה של כלה, מסתכלים בעיניה. אם עיניה יפות, אין צורך להמשיך ולבדוק.

אם כן, כיצד ייתכן שהתורה מתארת את עיניה של לאה באופן שנשמע מגונה? כיצד אפשר לומר על לאה הצדקת שעיניה היו רכות, כאילו לא היו יפות?

הרי התורה מקפידה להימנע אפילו מלשון מגונה כלפי בעלי חיים!

כאשר התורה מתייחסת לבהמה טמאה, היא משתמשת בביטוי: "הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית ז, ח).

אפילו כלפי בהמות, שאינן מסוגלות לקרוא בתורה, התורה נמנעת מלשון גנאי. כיצד, אם כן, תדבר התורה בגנותה של לאה הצדקת?

הגמרא מסבירה שאין כאן שום גנאי.

המילה "רכות" פירושה שעיניה של לאה התרככו ונחלשו מרוב בכי. היא בכתה כל כך הרבה, עד שאפילו ריסי עיניה נשרו.

מדוע בכתה כל כך?

לרבקה היו שני בנים, וללבן היו שתי בנות. שתי המשפחות היו קרובות זו לזו, ולכן היה מסתבר ששני הבנים יישאו את שתי הבנות.

בנה הגדול של רבקה היה עשו, והצעיר היה יעקב. בתו הגדולה של לבן היתה לאה, והצעירה היתה רחל.

לפי הסדר הזה, לאה היתה אמורה להינשא לעשו הרשע.

לאה חששה מאוד מן הגורל הזה. היא לא רצתה ליפול בחלקו של עשו, ולכן התפללה לקב"ה בלי הרף שיציל אותה ויחסוך ממנה את הנישואין הללו.

היא שפכה את ליבה בתפילה ובכתה כל כך הרבה, עד שעיניה נחלשו וריסיה נשרו.

אבל התיאור הזה אינו בא לגנות אותה. להפך, הוא מלמד על גדולתה ועל זכותה.

בזכות תפילותיה הקב"ה נענה לה, והיא זכתה להינשא ליעקב אבינו. אותן תפילות גם זיכו אותה בבכורה, והיא היתה הראשונה שילדה לו בן.

אלא שלאחר מכן עשתה רחל מצווה גדולה כל כך של צניעות וחסד, עד שבזכותה הוחזרה הבכורה אליה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

צניעות היא הרבה יותר מלבוש צנוע

כדי להבין מה היתה הצניעות המיוחדת של רחל, עלינו לברר תחילה את משמעות המילה "צניעות".

כאשר אנחנו מדברים על צניעות, אנחנו חושבים בדרך כלל על צניעותן של נשים, ובפרט על לבוש צנוע. מובן שהלבוש הוא היסוד הראשון של הצניעות, אבל משמעות המידה הזאת רחבה הרבה יותר.

צניעות כוללת גם את התנהגותו של האדם, את הליכותיו, את יחסו לאחרים ואת צורת הדיבור שלו.

והדברים שייכים גם לגברים.

צניעות בדיבור פירושה לדבר בנחת ובעדינות.

שלמה המלך אומר: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז).

אחד הסימנים הראשונים לאדם חכם הוא שהוא מדבר בקול שקט ונעים, מתוך אדיבות ועדינות.

ולא רק כאשר הוא מדבר עם אנשים מבוגרים או חשובים ממנו. אלא גם כשהוא מדבר עם בני גילו, ואפילו עם אנשים הכפופים לו, עליו לדבר בנחת ובכבוד.

זוהי צניעות אמיתית.

החסד של רחל שמנע את דמעותיה של לאה

מה היתה הצניעות המיוחדת שגילתה רחל אמנו?

הגמרא מספרת שכאשר יעקב אבינו הגיע לבית לבן, הוא ביקש לשאת את רחל לאשה. לבן הסכים לתת לו אותה לאחר שיעבוד עבורו שבע שנים.

כאשר הגיע יום החתונה, רחל סיפרה ליעקב שאביה רמאי, ושהוא מתכנן להכניס לחופה את לאה במקומה.

יעקב השיב לה שאין לו ממה לחשוש. הוא פיקח לא פחות מלבן, ולא ייתן לו להערים עליו. ולכן הוא מסר לרחל סימנים מיוחדים.

באותם ימים הכלה היתה מכוסה בהינומה עבה, ולא היה אפשר לראות את פניה. יעקב קבע עם רחל מילים מסוימות שתאמר לו בשעת החופה, וכך יוכל לדעת שזו אכן רחל ולא לאה.

אם הכלה לא תדע למסור את הסימנים, הוא יבין שמנסים לרמות אותו ויעצור מיד את החתונה.

רחל הסכימה לכך.

אבל לאחר מכן החלה לחשוב על מה שעתיד לקרות לאחותה.

תארו לעצמכם את הבושה הנוראה שתהיה ללאה כאשר תעמוד תחת החופה, יעקב יבקש ממנה את הסימנים והיא לא תדע אותם. הוא יגלה מיד שזו אינה רחל, והדבר יתפרסם לעיני כל הנוכחים.

איזו בושה! כמה דמעות וכאב לב עלולים להיגרם ללאה באותו רגע!

רחל לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שאחותה תתבייש כך ברבים.

לכן היא החליטה למסור ללאה את הסימנים הסודיים שקיבלה מיעקב.

כך הצליח לבן להחליף את רחל בלאה, ויעקב לא הבחין בדבר.

על כך נאמר: "ויהי בבקר והנה הוא לאה" (בראשית כט, כה).

רק בבוקר גילה יעקב שהאשה שנשא היא לאה.

מדוע הופתע כל כך? מפני שהיה בטוח לחלוטין שזו רחל, שהרי היא מסרה לו את הסימנים שקבעו ביניהם.

זה היה החסד העצום של רחל אמנו.

היא היתה מוכנה לוותר על האיש שכל כך רצתה להינשא לו, ולמסור אותו לאחותה, רק כדי לחסוך ממנה בושה ברבים.

זו היתה מסירות נפש של חסד וצניעות, הרבה מעבר למה שאפשר לצפות מאדם בדרך כלל.

ובזכות המעשה הגדול הזה זכתה רחל לקבל בחזרה את זכויות הבכורה.

לכן יוסף הצדיק נחשב לבכור, והוא זכה לחלק כפול בין השבטים.

שערי דמעות לא ננעלו

רבנו ז"ל מלמד שזכות עצומה היא לאדם לבוא לפני הקב"ה ולשפוך את ליבו בתפילה.

כל יהודי מתפלל לקב"ה, אבל כאשר אדם שופך את ליבו לפניו, הדבר מבטא קשר מיוחד ועמוק, כמו בן שבא לפני אביו.

הגמרא אומרת: "שערי דמעה לא ננעלו".

שערי הדמעות מעולם לא ננעלו, ולעולם לא יינעלו.

כאשר אדם זוכה להזיל דמעה לפני הקב"ה, הוא יכול להיות בטוח שתפילתו חודרת ועולה עד למקומות העמוקים והגבוהים ביותר בשמים, ומגיעה עד לכיסא הכבוד.

כאשר יהודי בוכה לפני הקב"ה, הוא דומה לילד הבוכה לפני אביו. והקב"ה, שהוא אב הרחמן האמיתי, מקבל את תפילתו.

זהו כוחן העצום של הדמעות, כפי שאנחנו לומדים מתפילתה של לאה אמנו.

מאמרים קשורים

הוספת תגובה