כשאתה באמת רוצה משהו, אתה לא צריך אף אחד שידריך או ילמד אותך, לבד אתה מגלה מה אתה מסוגל לעשות וגם מצליח לעשות את הדבר הנכון. זה המסר של הפרשה!
פרשת השבוע היא נשא. חלק גדול מהפרשה עוסקת בחנוכת המזבח בעת שמשה כילה להקים את המשכן ובתרומת נשיאי ישראל לחנוכת המזבח. כמסופר בתורה, הנשיאים תרמו שש עגלות צב ושנים עשר שוורים לשאת את העגלות, ובנוסף הם תרמו קערות כסף מלאות בקטורת והקריבו קרבנות לחנוכת המזבח.
המדרש מספר דבר מעניין: כשמשה הכריז על התרומה למלאכת המשכן, הנשיאים התמהמהו. הם חשבו שעדיף להמתין שכל העם יביאו את תרומתם ומה שיחסר הם ישלימו. בסופו של דבר, העם התנדב מכל הלב עד שהיה די והותר, ולנשיאים לא נותר מה להביא למעט אבני שוהם ומילואים לאפוד ולחושן.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כמובן שזה ציער מאוד את הנשיאים ובחנוכת המזבח הם תיקנו את המעוות והיו הראשונים לתרום. המדרש מספר שכאשר משה ראה את תרומת העגלות לשאת את כלי המקדש ללא שהוא הצטווה על כך, הוא סירב לקבל את התרומה, הוא אף חשש שמא הסתלקה ממנו השכינה ועברה לנשיאים, אחרת איך יתכן שהוא לא ידע שרצון הבורא הוא שיביאו עגלות לשאת את כלי המשכן?
הקדוש ברוך הוא השיב למשה: אם הייתי רוצה שהם יביאו, הייתי אומר לך לצוות אותם שיביאו, אולם לא כך היו הדברים, “קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד” (במדבר ז, ה), בהדגשה על המילה: “מאתם“, לא ציוויתי אותם להביא את התרומה, היא נבעה מהרצון הטוב שלהם ובכל זאת, קח מאתם, אני חפץ לקחת את נדבת ליבם הטוב.
מי אם כן לימד את הנשיאים להביא את העגלות, כיצד באמת עלה הדבר על דעתם? המדרש מספר שהעצה הייתה של נשיא שבט יששכר, הוא שאל את הנשיאים: “המשכן שנבנה, פורח הוא באוויר? עשו לו עגלות כדי שיהא נטען בהם, הוא שהכתוב משבח את שבט יששכר, שנאמר (דברי הימים א, יב): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים” מהו לעתים? לדעת מה יעשה ישראל” (מדרש רבה שיר השירים ו, ד אות ב).
“מי שיודע את השורש של עם ישראל יודע שהם רחוקים מאוד מעוון ואינם יכולים לסבול כלל חטא ועוון….” רבי נחמן מברסלב.
וכאן המדרש מפרט את החכמה העמוקה והכוונות טובות שהיו בתרומת הנשיאים. נצטט חלק מהדברים:
קערת כסף – סיכום האותיות של מילים אלו הינו 930 שהם שנותיו של אדם הראשון.
משקל הקערה היה מאה ושלושים – כנגד שנותיו של אדם כשהעמיד תולדות (שת, שממנו הושתת העולם).
מזרק אחד כסף – סיכום האותיות הינו 520 כנגד שנותיו של נח כשהעמיד תולדות.
שבעים שקל – כנגד שבעים אומות שיצאו ממנו.
כף אחת – כנגד התורה שניתנה מידו של הקדוש ברוך הוא.
עשרה זהב – כנגד עשרת הדיברות.
וכך הלאה, כל דבר שהנשיאים הביאו היה מכוון כנגד דברים גבוהים ובכל זאת התרומה שלהם לא הייתה בהוראה מלמעלה אלא נבעה מרצונם הטוב, והשם שיבח מאוד את העובדה שהיא נבעה מעומק הלב ומכוח הרצון ללא שהם הצטוו על כך, כפי שהמדרש מלמד:
“יפה את רעייתי כתרצה” (שיר השירים ו, ד). המילה ‘כתרצה’, מעבר לכוונה הפשוטה “כשאת רצויה לי” (רש”י), היא מהווה נוטריקון של שתי מילים: ‘כשאת רוצה’, כלומר: “כשאת (כנסת ישראל) רוצה אינך צריכה ללמוד מכלום, לא מהן ובהן הביאו אותן?! (מדרש רבה, שם).
רבי נתן מוסיף שניתן ללמוד מדברי המדרש לימוד מעשי לכל אחד בכל מצב, כלפי מה הדברים אמורים?
רבי נחמן מלמד: “מי שיודע את השורש של עם ישראל יודע שהם רחוקים מאוד מעוון ואינם יכולים לסבול כלל חטא ועוון. ועיקר הרחמנות היא להוציא אותם מחטאים שנגרמת בעקבות רוח שטות כי ‘אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות’ (סוטה ג, א).
בהמשך דבריו, רבי נחמן מלמד על כך שעיקר התפקיד של הצדיק בעולם הוא להאיר באנשים רמי מעלה – בלשונו ‘דרי מעלה’, שהקדוש ברוך הוא נשגב מאוד גם ביחס לעבודתם הרוחנית העצומה. ומצד שני, להאיר באנשים פחותים – ובלשונו ‘דרי מטה’, שהבורא חפץ בהם מאוד ולא יתייאשו מלקוות אליו ולצפות אליו למרות שהם חטאו” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב ז).
עיקר התפקיד של הצדיק בעולם הוא להאיר באנשים…
רבי נתן מסביר שבעצם הדברים הם אחד משום שאי אפשר לסבול כלל את המשא הכבד של העוונות, לכן דווקא צריך להאיר ולהראות לכל גם ל’דרי מטה’ שהבורא נמצא וקרוב אליהם תמיד גם אם חטאו חלילה. כאשר מאירים לאדם שגם אם הוא חטא, עדיין הבורא אתו, והקדוש ברוך הוא שוכן גם בתוך הטומאות והחטאים, שוב אין הסתרה, וכשמתגלה שהבורא אתו זה עצמו גורם שהאדם לא ירצה לחטוא יותר.
זה מה שהמדרש מספר שיששכר הציע להם את העצה, ואמר להם: “הרי המשכן פורח באוויר, עשו לו עגלות”. כלומר, הצדיק מלמד לדרי מטה לכל מי שהסתבך בעוונות והתרחק מהבורא, ומאיר לו: “מה אתה חושב שהמשכן “פורח באוויר” – משהו ששייך לאנשים שמרחפים בהשגות עליונות ולך זה כלל לא שייך כי אתה כביכול רחוק ומגושם? לא ולא, גם עגלות ושוורים, מי שכביכול גשמי כמו בהמה ועגלות, ניתן לרתום לרוחניות.
זו ההארה שצריך ללמד את כולם – שהבורא נמצא אתנו. לשם כך צריך להכין עגלות ושוורים, כלומר לגלות שהבורא חפץ בנו גם באמצעים גשמיים כשאנו מגושמים מאוד. בדיוק כפי שהקדוש ברוך הוא שהוא מרומם מאוד השרה את שכינתו במשכן בינינו, ונאמר “השוכן איתם בתוך טומאותם” (ויקרא טז, טז).
(על פי ליקוטי הלכות, נטילת ידיים ו לג, מו, נב).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
