מי שחושב שהתוכחה של משה היא בסגנון של “בואו נתחשבן”, טועה בהבנת המושג של מנהיג ישראל האמיתי! איך נשמעת ומה יש בתוכחה של מנהיג אמיתי? כנסו ותבינו!
השבוע נקרא את פרשת ‘דברים’, פרשה זו פותחת את ספר ‘דברים’ שהינו החמישי מתוך חמישה חומשי תורה. ספר זה עוסק כולו בתוכחת משה לעם ישראל עד לפטירתו. ספר דברים הוא ההמשך של האמור בסוף ספר ‘במדבר’ בו השם מצווה את משה “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים” (על שהחטיאו את ישראל וגרמו שפרצה מגיפה) “אחר תאסף אל עמך” (במדבר לא, ב), השם אומר למשה שמיד לאחר מלחמת מדין שהוא ייאסף על עמו (ייפטר) ולא יכנס לארץ ישראל. משה מתכונן לפטירתו ולהעברת שרביט ההנהגה לתלמידו הוותיק יהושע בן נון.
פרשתנו פותחת בפסוק: “אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן: במדבר, בערבה, מול סוף” וגו’ (דברים א, א), משה רבנו עומד בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים כפי שכתוב: “ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש (חודש שבט), באחד לחודש, דיבר משה אל בני ישראל” (שם, ג), משה עומד ומוכיח את עם ישראל לפני פטירתו ולפני שיהושע מכניסם לארץ ישראל (חודש ושבוע לפני פטירת משה ביום ז’ באדר, וחודשיים וחצי לפני שיהושע מכניסם לארץ ישראל), והוא מעלה את כל הטיעונים שיש לו על החטאים שעם ישראל עשו ‘במדבר’ ו’בערבה’ ‘מול סוף’. מעשה העגל, תלונות על ה’מן’ (הלחם שהקב”ה האכילם במדבר), חטא מתאוננים, חטא המרגלים, מחלוקת קורח, ולמרבה הצער הרשימה חלקית…
אולם מי שחושב שהתוכחה של משה היא בסגנון של “בואו נתחשבן”, טועה בהבנת המושג של מנהיג ישראל האמיתי. אמת, יש הרבה מאוד חומר “מפליל” שמשה יכול להשתמש נגדם ו”להראות” להם עד כמה הם היו לא בסדר: ‘חטא העגל’, ‘חטא המרגלים’ ‘מתאוננים’ ועוד, אבל התוכחה של הצדיק היא לא מהסוג של “סגירת חשבונות” כדי שמקבל התוכחה יישאר מבויש ומושפל, לצדיק יש כוונות אחרות לגמרי, כפי שרבי נחמן מלמד:
“אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (מסכת ערכין טז, ב): ‘תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח’. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ומהי כן הוכחה ראויה? מלמד רבי נחמן: “אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב. בבחינת (שיר השירים א): ‘נרדי נתן ריחו’, הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפירש רש”י שם וכמו שדרשו רבותינו ז”ל בגמרא” (מסכת שבת פח, ב) (ליקוטי מוהר”ן תניינא, ח,א).
נסביר את הדברים בהקשר לנאמר בפרשתנו: ישנה תוכחה של מישהו שמחפש את השני, הוא מחפש למצוא את ההזדמנות להיות צודק, הוא רוצה שכולם ייווכחו בצדקתו. מה הוא לא יעשה על מנת להראות לכולם כמה הוא צודק, על זה אמר רבי עקיבא: ‘תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח’. אולם יש צדיק שכל ימיו שואף ורוצה רק את טובתם של ישראל, כמו שכל אדם מצווה לשאוף כל ימיו על עצמו שהוא יזכה כל ימיו לעשות רק את רצון הבורא ורק זאת, כך גם כל אדם אמור לשאוף שהשני ירצה כל ימי חייו רק לעשות את רצון הבורא, כאשר אדם זוכה למעלה הזאת הוא דבק בדרכו של משה רבנו (ראה ליקוטי הלכות, ערב ג, לא).
הבה ניקח דוגמה פשוטה לסלחנות של משה המובאת בתורה: ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית (רש”י: נאה) אשר לקח, (רש”י: ועתה גרשה). ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה’, הלא גם בנו דיבר וישמע ה’… והאיש משה ענו מאוד.. ויחר אף ה’… והנה מרים מצורעת כשלג… ויאמר אהרן אל משה, בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו… ויצעק משה אל ה’ לאמר: “א-ל נא רפא נא לה” (במדבר יב, א-יג).
הרי לנו שגם כאשר דיברו כביכול נגד משה, משה כלל אינו לוקח את זה אישית כפי שהתורה מעידה “והאיש משה ענו מאוד”, אין לו שום חשבונות ולא סגירת חשבונות. הוא רוצה אך ורק את טובת ישראל וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיניו.
“אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (מסכת ערכין טז, ב): ‘תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח’. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו.
וכך לאורך כל הדרך, בחטא המרגלים ובחטא העגל, משה רבנו אינו מחפש את ההזדמנות להתנקם בעם ישראל. להיפך, מיד לאחר חטא העגל משה מתייצב ומתחנן להשם שירחם על עם ישראל, הוא עולה לשמים לארבעים יום נוספים רצופים ומחלה את פני השם שימחל להם, כמו שכתוב: “ויחל משה את פני ה’ אלוקיו”, המילה ‘ויחל’ נדרשת מלשון חולה, משה רבנו נעשה חולה מרוב תפילות ומאמץ עבור עם ישראל. אכן, זה מנהיג אמיתי של עם ישראל ובו בחר הקב”ה להנהיג את עם ישראל. אשרינו שזה היה המנהיג שלנו.
וכך גם התוכחה שלו מלאה בריצוי ועידוד להתקרב להשם: הוא מזכיר לעם ישראל את כל החטאים שהם עשו, ובמקום “לתת להם על הראש”, מה הנקודה המרכזית העולה שוב ושוב מדבריו: ראו כמה חטאתם, ולמרות כל החטאים השם נשאר אתכם ולא עזב אתכם. חטאתם בעגל, נכון היה מאוד קשה לפייס את הבורא על חטא חמור כל כך ובפרט שזה היה מיד לאחר מתן תורה שהיה כמו נישואים שלנו עם בורא עולם (חכמינו מגדירים זאת: ‘עלובה כלה שזינתה תחת חופתה’), אבל התפללתי לבורא וברוב רחמיו הוא חמל עליכם ונתן לכם את מצוות הקמת המשכן, לכפר עלינו ולהשרות את שכינתו עלינו. חטאתם במדבר בחטא המרגלים והייתם ראויים חלילה לכליה ולא להיכנס לארץ, אבל הקב”ה ברחמיו לא כילה אתכם והמית את החוטאים, ואתם הבנים עומדים כעת להיכנס לארץ ישראל למרות כל מה שעשיתם והרגזתם אין ספור פעמים את הבורא.
בתוכחת משה כלול גם הרעיון של דברי חכמינו שאמרו: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. אי אפשר לדון אדם עד שאתה מכיר אותו ואת כל תכונות נפשו ויודע את כל ההיסטוריה שלו, וממילא את הנסיבות למעשיו. משה בתוכחתו מזכיר לא רק את המעשים אלא גם את המקומות שבהם חטאו ישראל, והוא מתכוון בכך להמליץ טוב עליהם ולדון אותם לכף זכות.
לדוגמה: החטא של עם ישראל בבנות מדין (שהזכרנו בפתיחת המאמר ומובא בפרשה הקודמת) נעשה במקום הנקרא ‘שיטים’. הזוהר מלמד שבמקום זה המעיינות היו עם תכונה שהשותה אותם נסחף חלילה לזנות, והמקום גרם לבני ישראל לחטוא עם בנות מדין. גם היום ישנם אנשים המתרצים את עצמם בתואנות שונות שהאווירה במקום סחפה אותם וכדומה, אך למעשה הקב”ה אינו מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו, והשם אכן רצה שעם ישראל יעמדו בניסיון. אלא שמשה דן לכף זכות את אלו שבכל זאת חטאו ונכשלו בהתחשב בנסיבות שהביאו אותם לחטא, והוא מוכיח אותם על החטא תוך שהוא מראה להם את החסד של הבורא למרות חטאיהם, ואת העובדה שלמרות החטא הוא לא כילה בהם את חמתו והוא עדיין חפץ בהם. משה מציין את חטא העגל, ויחד עם זאת הוא מונה את הנסיבות שהביאו לחטא, הוא מכנה את המקום ‘ודי זהב’ – שחכמינו מסבירים שהזהב הרב שהיה מנת חלקם ביציאתם ממצרים הוא זה שהביא אותם לטעות בחטא העגל וכן הלאה. כל זה משה מוכיח אותם כדי להוציא אותם מהחטא, משה מצא תמיד את הראייה הכוללת הן את החטא והן את הנסיבות על מנת שכל אחד יוכל ללמוד להבא מהנסיבות שהביאו אותו לחטוא בעבר, וללמוד מכך על העתיד לשים את כל ליבו שלא להיסחף אחריהם ולהישמר מן החטא. ומצד שני, גם לאחר החטא, לדעת שעדיין הקב”ה רוצה אותנו וחפץ בעבודתנו ולעולם לא להתייאש.
מנהיג אמיתי בתוכחה שלו מעניק ריח טוב לנשמה של האדם, לא מבאיש אותה…
זה המסר שמשה מעביר בתוכחתו, כפי שרבי נתן מסביר: “וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף-על-פי-כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים כאשר ראו בעיניהם שאף על פי שעשו את העגל אף-על-פי-כן לא מנע רחמיו מהם. וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה לכנוס לארץ ישראל. על כן יידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל ובפרט על כל אחד ואחד יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמם מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז”ל, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים’. ואמרו: ‘יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין’. וזה שסיפר (משה) תפילותיו איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך, כמו שכתוב: “ואתנפל לפני ה’ וכו’ ואתפלל אל ה’ ואמר… אל תשחת עמך ונחלתך וגו’ (דברים ט, כה-כו), הכל כדי להורות את בני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם” (על פי ‘ליקוטי הלכות’ ערלה ד, אות טז).
כעת מובנים יותר דברי רבי נחמן (בתורה ח’ שהבאנו לעיל) – “אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב”. התוכחה של משה היא תוכחה שממריצה את האדם להתקרב להשם ולראות שעדיין יש בו ריח טוב, שהשם עדיין חפץ במעשיו, כי למרות שחטאו בעגל הקב”ה עדיין רוצה שישובו אליו, והוא עדיין רוצה לתת להם את ארץ ישראל. זוהי תוכחה ראויה שמוסיפה ריח טוב בהנשמות.
כל ימיו משה רצה לקרב את בני ישראל להשם והוא מסר את נפשו על זה, ולפני מותו כאשר הוא מוכן להיכלל ברצון העליון, כידוע שמשה נפטר בעת ‘רעוא דרעוין’ – ‘רצון שברצונות’, ומכוח הרצון שלו הוא זכה להאיר בכל אחד מישראל את הכוח להתקרב להשם. לכן זכה משה שהכוח שלו מלובש בכל איבר ואיבר של כל אחד מישראל ומזכיר לו לעבוד את הבורא (ראה ליקוטי מוהר”ן תנינא, כו).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
