אם נזהר לא לעבור את הגבול שהוצב לנו בהסתכלות על אחרים ובדמיונות לגבי איך החיים שלנו צריכים להיראות, זה יהיה הכי ‘קדימה, צעד!’ בצבא הכי נחשק ביקום כולו!
כל אחד בוודאי זכה לחוות זמנים של התעלות רוחנית שאחריהם הוא רצה להישאר “למעלה”. אבל מה לעשות שהוא היה מוכרח לחזור אל “המציאות”… בשביל אנשים, רבים הנסיעה במורדות הדרך מירושלים לשדה התעופה בן גוריון היא כואבת. אחרי שזכיתי לבקר בארץ ישראל ולרחוץ בקדושתה במשך כמה ימים, זה לא היה קל לעזוב ולחזור לחיים ה”נורמליים”.
אבל, ברוך השם, כבר יש לזה תקדים. רבי נתן נסע פעם לרבו – רבי נחמן מברסלב, אך בגלל שהייתה עליו אז התנגדות גדולה ממשפחתו, מיד כשנכנס לביתו אמר לו הרבי: “שלום עליכם! פאר גיזונד!” (סע לשלום). הרבי לא רצה שתתגבר עליו המחלוקת עוד יותר, ולכן רמז לו שיחזור מיד לביתו. ואכן, אחרי שדיבר עמו מעט רבי נתן היה מוכרח להיפרד מרבו ומורה דרכו האהוב ולשוב על עקבותיו.
מעשה זה הוא סיפור חיינו. ישנם זמנים בהם אנו מרגישים כיסופים נפלאים וקירבה גדולה לבורא עולם. אנחנו מצליחים ללמוד הרבה ולהתפלל בדבקות גדולה ועם הרגשת הלב. אבל פעמים רבות יותר, אנחנו נסוגים בחזרה לשגרת הטרדות היומיומית ומרגישים אז רחוקים מהקב”ה. אנחנו מתפללים, אבל המחשבה שלנו נודדת הרחק מאיתנו. אנחנו בקושי מוצאים פנאי וישוב הדעת ללימוד תורה ראוי ולשם חיפוש רוחני.
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נחמן מלמד אותנו שעל מנת שנוכל לקנות את היכולת לחזור תמיד אל הקב”ה, אנחנו צריכים להיות בקיאים ברצוא ובשוב (ליקוטי מוהר”ן ו’). להיות בקי ברצוא פירושו, שגם כאשר אדם זוכה להתעלות רוחנית מסוימת – לא יסתפק בזה, אלא ידע שהקב”ה גדול ומרומם מאוד, ועליו להמשיך הלאה בעבודתו ולשאוף למדרגה גדולה יותר. להיות בקי בשוב פירושו, שגם כאשר אדם מרגיש רחוק ומנותק מהבורא, ידע שגם כאן השם נמצא עמו, כי הבורא נמצא בכל מקום, גם במקומות הנמוכים ביותר, כך יצליח להמשיך לאחוז בבורא ולהמשיך לחפש ולהתחבר עם הקב”ה מכל מקום שהוא.
רבי נחמן מלמד אותנו שעל מנת שנוכל לקנות את היכולת לחזור תמיד אל הקב”ה, אנחנו צריכים להיות בקיאים ברצוא ובשוב! (ליקוטי מוהר”ן ו’)…
פרשת במדבר מתחילה את ספר במדבר המכונה חומש הפקודים, על שם שבו מובא רבות כיצד הקב”ה פוקד ומונה בכמה אופנים את עמו חביבו. בפרשתנו, השם יתברך סופר את “כל יוצא צבא בישראל” (במדבר א ג). המושג “יוצא צבא”, מרמז על כך שכל אחד מאתנו הוא חיל בצבא השם. המשימה שלנו היא לנסות להתחבר אל הבורא מכל מקום – במקום העבודה, במערכות יחסים עם חברים ומשפחה, בעת הלימוד ובבית הכנסת. אבל ההצלחה במשימה זו לא באה בקלות, לכן התורה מחזקת אותנו: תהיו חיילים! תפסיקו לצפות שהדברים יסתדרו כמו שאתם חושבים שהם צריכים להסתדר, תמשיכו הלאה בדרך וכך תרוממו את כל חלקי החיים.
לחיות לפי התנאים והמצב בו אנו עומדים זה מצב של ‘חניה’, וזה חלק מהחיים…
הפרשה ממשיכה ואומרת, “וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם” (שם א נב). בהמשך היא משבחת את ישראל על כך שקיימו זאת: “וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה ה’ אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחותָיו עַל בֵּית אֲבותָיו” (שם ב לד). לכאורה, הדבר מוזר, כי איזה שבח יש בכך שחנו כפי שציווה ה’? וכי יש בזה קושי או אתגר גדול לעשות זאת?
כאשר התורה מדברת על המושג של “חניה”, הדבר מרמז על מצב רוחני יותר מעצם המעשה. כאשר ירד משה מהר סיני, הקב”ה הזהיר את העם שלא לעלות להר. גבולות ההר הוגדרו ועם ישראל הוזהר להישאר על עמדו. במהלך הנדודים במדבר, בדומה לזה, כל אחד התבקש להישאר בגבולות השבט שלו כפי סדר הדגלים וחניית השבטים מסביב לאוהל מועד – כל אחד ידע את הגבולות שלו.
בחיינו האישיים, כאשר אנחנו חווים זמנים של ריחוק מהבורא ולעומתם זמנים של קרבת השם, אנחנו צריכים להישאר יציבים, “לחנות” ולחיות לפי התנאים והמצב בו אנו עומדים. צורת החיים הייחודית לנו, על כל הניסיונות והאתגרים, “תפורה עלינו” במדויק באופן שינתב אותנו להשגת הקשר המושלם עם בוראנו. אם נזהר לא לעבור את הגבול שהוגבל לנו על ידי הסתכלות על אחרים ודמיונות לגבי איך החיים שלנו צריכים להראות, אזי גם אנו נהיה זכאים להיות מנויים על צבא השם. כשנחיה בהכרה שלא משנה עד כמה רחוקים אנו מרגישים, כשה”אוהל” שלנו נטוע מול אוהל מועד, נוכל להמשיך לצעוד.
אז, קדימה צעד!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
