“כי איש הישראלי צריך להסתכל בשכל שכל דבר…” אומר רבי נחמן. כל עשייה שאנחנו עושים יש לה כוונה פנימית ותכליתה לרוחניות בלבד, ואת זה מגלים כשמתבוננים!
בפרשה מסופר על התאומים הכי מנוגדים – יעקב ועשיו. כאשר יעקב ועשיו היו קטנים לא היה מי שיוכל לעמוד על טיבם, אולם כאשר גדלו הנערים נפרדו דרכיהם: “ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים” (בראשית כה, כז). עשיו בחר בדרך עקלקלה: אדם בטל, שופך דמים ואכזרי, צד נשים תחת יד בעליהן, מלסטם את הבריות, ואילו יעקב “איש תם יושב אוהלים” וכהסברו של רש”י: “תם, אינו בקי בכל אלה, אלא כליבו כן פיו” (בראשית כה, כז-כח).
עשיו יצא לשדה וראה את נמרוד לבוש בגדי חמודות שבמקורם היו שייכים לאדם הראשון. לבגדים אלו הייתה תכונה שכל החיות היו נכנעות לאדם הלובש אותם. עשיו חמד אותם והרג את נמרוד. באותו יום נפטר אברהם אבינו לאחר שהקב”ה הבטיחו להיפטר ב’שיבה טובה’, ומכיוון שלראות נכד יוצא לתרבות רעה זה לא נחשב ל’שיבה טובה’, לכן הקב”ה קיצר חמש שנים משנותיו שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה (רש”י שם כה, ל). עשיו בא מן השדה רעב, יעקב היה באמצע לבשל עדשים, מאכל אבלים. עשיו פונה ליעקב ומבקש ממנו: ‘הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי’. כל העולם עסוק באבל על פטירת סבו אברהם אבינו, הראשון שגילה אלוקות בעולם ועסק כל ימיו לגמול חסד עם הבריות, והוא נכדו – במקום להיות עסוק עם האבל מעניין אותו רק אוכל ונהנתנות. יעקב שכל חייו עסוק בלימוד בהתבוננות בחכמת התורה ובהבנת הסודות האלוקיים שבבריאה, וכל מעייניו אך ורק בעבודת השם, רואה את התנהגותו של עשיו ותוהה בליבו: התנהגותו אינה תואמת כלל את תפקידו ומעמדו כבכור, לכן מבקש מעשיו: “מכרה כיום את בכורתך לי”, ורש”י מפרש: ‘לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב להקב”ה’. עשיו מוכר את הבכורה בשמחה ומגיב בזלזול מופגן: למה זה לי בכורה? המושג של התבוננות שכלית רחוק ממנו, אותו מעניינים אך ורק העולם החיצוני, השדה והנהנתנות, וכדברי רבי נחמן: “מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשיו, שביזה את הבכורה, כמו שכתוב: “ויבז עשיו את הבכורה”, דהיינו השכל כנ”ל, בחינת: ‘לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו’ (ליקוטי מוהר”ן ח”א, א).
כל התארים המפוקפקים המיוחסים לעשיו רשומים על שמו ומנויים אחת לאחת בפסוקי הפרשה:
אדם בטל – “ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה”, מפרש רש”י: ‘כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות’.
מלסטם את הבריות – כדברי הפסוק: “לצוד ציד להביא”, ‘מהו להביא? אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל’ (רש”י).
צד נשים תחת יד בעליהן – “ויהי עשיו בן ארבעים שנה”: ‘כל ארבעים שנה היה עשיו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם. כשהיה בן ארבעים אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כן’ (שם רש”י כו, לד).
צבוע – “ויהי עשיו איש יודע ציד”, רש”י מפרש: לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: ‘אבא, האיך מעשרים את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות’.
שופך דמים – עשיו בא מן השדה עייף, חכמינו אמרו כי המילים ‘כי עייף אנכי’ מלמד שמדובר ברצח, כמה דתימה (כמו שנאמר): “כי עייפה נפשי להורגים” (ירמיה ד, לא).
אולי גם זה יעניין אתכם:
כשזה קם זה נופל – פרשת השבוע תולדות
לחיות חיים טובים – פרשת חיי שרה
די במקצת מהחומר המפליל שקראנו על עשיו כדי להבין עם מי יש לנו עסק. אך כיצד אפשר להבין אם כן את הנאמר בפסוק: “ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב” (שם כה, כח)? השאלה בלתי נמנעת: איך יתכן לאהוב את עשיו יותר מיעקב, האם באמת יתכן שעשיו הצליח כביכול להטעות את יצחק ולרכוש את אמונו שהוא האיש הטוב? תמוהה עוד יותר הסיבה בגינה יצחק אהב את עשיו: “כי ציד בפיו”, יצחק שהיה צדיק כה גדול ונחשב ל’עולה תמימה’ לאחר שפשט את צווארו לשחיטה בניסיון העקידה יטעה ויאהב את עשיו ‘כי ציד בפיו’? ובכלל, האם יצחק צריך את עשיו כדי להתפרנס, הוא הרי כתב לרבקה בכתובתה – מאכל שני גדיי עיזים בכל יום (שם כז, ט ברש”י) ועושרו היה כה מופלג ‘שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך’ (שם כו, יג ברש”י) – אז בשביל מה הוא צריך את עשיו להאכיל אותו?
גם אם נניח שאכן יצחק טעה בעשיו וחשב שהוא טוב, הרי יעקב הוא וודאי איש טוב, יושב אוהלים כל חייו. נו, אז לא מגיעה לו לפחות ברכה אחת טובה שתסדר אותו לכל החיים? למה יצחק מבקש לברך לפני מותו אך ורק את עשיו, היתכן? גם על רבקה יש לתמוה: אם רבקה חושבת שיעקב ראוי לקבל את הברכות, למה זה צריך להתבצע ב’מחטף’, בחשאיות ובהסוואה עד שיצחק עצמו תוהה: ‘הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו’ ושואל את יעקב בחשד: האתה זה בני עשיו אם לא? יעקב מתפתל בתשובותיו: “אנכי עשיו בכורך”, כשהוא מתכוון לומר: ‘אנכי’ הוא שמביא לך, עשיו הוא בכורך’ (רש”י), למה רבקה לא מדברת עם יצחק מפורשות ואומרת לו את דעתה למי ראוי לברך?
עשיו מוכר את הבכורה בשמחה ומגיב בזלזול מופגן: למה זה לי בכורה? המושג של התבוננות שכלית רחוק ממנו, אותו מעניינים אך ורק העולם החיצוני, השדה והנהנתנות...
רבי נתן מבאר את הדברים בשני אופנים ושניהם מכוונים, פחות או יותר, לרעיון אחד המסביר בבהירות ובמתיקות את כל האמור בפרשה:
ישנם צדיקים העובדים את השם בכל ליבם, הם פורשים מכל עסקי העולם ועוסקים אך ורק בתורת השם, זאת תהיה ההנהגה לעתיד שנאמר: “ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה’ תקראו”, אולם רק מעטים מסוגלים לנהוג כך כעת. רוב האנשים לא מסוגלים לעבוד את השם ברמת מסירות מוחלטת, זה נראה להם סוג של הפקרות. הם מרגישים צורך לעסוק בעיסוק כלשהו לפרנסתם. רבי נחמן לימד: “גם הפקרות אין צריכים, אף על פי שבאמת אצלי אין נקרא הפקרות כלל, אדרבא להיפך, כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך, זהו מופקר באמת. אך אף על פי כן, אפילו מה שנקרא אצל העולם הפקרות, דהיינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבודת השם, שזהו אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים, כי יכולים להיות איש כשר גם בלי הפקרות” (שיחות הר”ן נא).
למעשה הדברים מופיעים בדברי חכמינו: “ואספת דגנך… רבי ישמעאל אומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה. אמר רבי שמעון בר יוחאי: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים”. דברי רבי שמעון בר יוחאי היא הנהגה של צדיקים וכך גם תהיה ההנהגה לעתיד. חכמינו מסיימים: “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם”. בימינו, זוהי הנהגה ליחידי סגולה בלבד (ברכות דף לה).
אולם בכל מקרה, איך יזכו אלו שעוסקים במשא ומתן לאור התורה אם אינם הוגים בה יום ולילה? והצדיקים שאינם עוסקים בעסק כל שהוא לפרנסתם, איך יתקיימו? התשובה היא שלשם כך קיים המושג: ‘יששכר וזבולון’, התורה אומרת: “שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך”, יששכר היה יושב אוהלים ולומד תורה וזבולון אחיו עסק במסחר (“זבולון לחוף ימים ישכון וירכתו על צידון”) ומספק את צרכיו של יששכר, ונחשב לזבולון שהוא עסק בתורה בגלל שהוא אפשר ליששכר לעסוק בתורה ללא עול פרנסה. זה למעשה התיקון של אלו שאינם יכולים לעסוק בתורה, וכך יש להם שייכות וחלק בתורה. במקום שהאדם ישקע בחומר ויהיה עסוק אך ורק בגשמיות וצבירת הון, הוא ממעט משלו ונותן לתורה ועל ידי זה יש לו חלק בתורה וכל רכושו מתעלה והופך לרוחני יותר.
בהקשר לפרשה שלנו, יצחק ידע שעשיו עוסק בגשמיות ויעקב עוסק ברוחניות, לרגע לא עלה בדעתו להחליף בין יעקב ‘יושב אוהלים’ לעשיו ‘איש שדה’. להיפך, דווקא בגלל שעשיו היה ‘איש שדה’, יצחק חפץ מאוד לרתום אותו למרכבה של הקדושה על ידי שהוא ייטול חלק בתורתו של יעקב ואז כל הרכוש של עשיו וכל העשיות שלו יתקדשו, ועשיו עצמו יתעלה על ידי זה וכך זכה לשפע גשמי ורוחני כאחד.
לכן כאשר ביקש יצחק לברך את עשיו לפני מותו, הוא ביקש ממנו להביא לו ציד. לא מפני שיצחק צריך שעשיו יביא לו ציד, אלא מפני שיצחק רצה לזכות את עשיו שייקח חלק בהוצאות ולתמוך בצדיק. ועל ידי שיטרח וייקח חלק בהוצאות הצדיק ופרנסתו הוא יהיה ראוי לברכת עושר: “ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ”, כדי שיהיה לו בשפע לעצמו ולספק לצדיק את הצטרכויותיו. שוב, לא שהצדיק צריך באמת את הפרנסה של העוסק במשא ומתן כי להשם לא חסרות דרכים לתת לצדיק את פרנסתו. כך גם מה שיצחק היה זקוק כביכול לכסף של עשיו – זה לא היה בשבילו, הכל היה אך ורק בשביל להביא שפע לעולם כדי לזכות את אלו שאינם מסוגלים לעסוק בתורה ובמצוות כל היום, ויצחק היה כל כך מעוניין שעשיו ייכלל בקדושה. זו הכוונה בדברי הפסוק: “כי ציד בפיו”, על ידי שהוא יביא ציד – פרנסה לדורשי השם. אם עשיו אכן היה עושה זאת היה לו חלק בתורה הקדושה של הצדיקים שהוא תומך בהם, והזכות הייתה מגינה עליו והיה זוכה לתיקון ולתשובה שלמה ולברכת יצחק לעושר ושפע רב בלי גבול.
התבוננות פנימית מחייבת כי רק אז חלקי הפאזל של העשייה שלנו מתחברים…
אולם עשיו היה צבוע מאין כמותו, כלפי חוץ הוא הצהיר על כוונותיו ‘לעשר את המלח ואת התבן’ כאילו כל כוונת המשא ומתן שלו היא אך ורק כדי לתת מזה מעשר לכהן, שזה מרמז על הצדיק, כמו הכהן שעוסק בעבודה בבית המקדש כך הצדיק עוסק בעבודת השם. אולם בליבו פנימה לא הייתה לעשיו שום כוונה לקחת חלק בתורתו של יעקב ולהחזיק את אחיו ולפרנס אותו. עשיו רצה רק למלאות את תאוות ליבו בנהנתנות. כפי שראינו לעיל, עשיו ביזה את הבכורה וכדברי רבי נחמן לעיל, מייצג את הפסוק: “כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו”, הוא ביזה את ההתבוננות הפנימית. כל עשייה, כל דבר שעושים, יש לו כוונה פנימית. כל תכליתה לרוחניות בלבד. העשייה ועסק הפרנסה אינם מטרה בפני עצמה, כל המטרה של עשיית עסק וריבוי פרנסה היא אך ורק לספק פרנסה לדורשי השם, זו עשייה גשמית שכל תכליתה היא רוחניות בלבד (ולא שהצדיק עצמו צריך את הכסף, זה בכלל לא מעניין אותו, גם האוכל והשתייה שהוא אוכל ואפילו הזיווג שלו הוא קדוש, כי הוא מתכוון בהכל אך ורק לייחד ייחודים ולעשות נחת רוח להשם – כמובן מדובר בצדיקים גדולים מאוד), אולם עשיו לא הסתכל כלל על הפנימיות של הקדושה, לכוון לקדש את עשיית ההון במטרות רוחניות, הוא רצה את כל העושר והשפע הגשמי אך ורק לשם נהנתנות ולא לשם המטרה האמיתית, ולכן הוא ראה בזה בזבוז כסף לפרנס דורשי השם.
כעת נבין גם למה רבקה ראתה צורך לבצע ‘מחטף’ ולומר ליעקב ‘להתחזות’ לעשיו. בניגוד ליצחק, רבקה ידעה היטב מה בלב בנה עשיו, היא ידעה שעשיו רמאי וצבוע. הוא יכול להתחזות לתורם ונגיד גדול שמוכן לעשר את התבן ואת המלח ולסייע ללומדי תורה, אך בליבו פנימה אין לו כל כוונה לעשות זאת. להיפך, הוא רואה בעשיית הון מטרה בפני עצמה How to make money וכל רצונו רק ליהנות מהעולם הזה. לא רק שהוא לא יתמוך ביעקב ויסייע לו, להיפך, הוא שונא את יעקב ויתנכל אליו בכל עת שרק יוכל. ומכיוון שעשיו אינו מתכוון לעשות את המוטל עליו הוא לא ראוי לברכה, ואין שום ברירה אלא לומר ליעקב ‘ללבוש את בגדי עשיו’. כלומר, להתלבש כביכול בצורך לעסוק בפרנסה כי רק באופן כזה יצחק יסכים לברך אותו.
בסופו של דבר, דווקא יעקב קיבל את הברכה לשפע גשמי ואילו בעשיו התקיים הפסוק: “ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו”, גם השפע הגשמי שהיה אמור להיות בחלקו התרחק ממנו. לאחר שנודעה ליצחק האמת שעשיו רימה אותו וגם הביא לו מן הגזל וללא שחיטה ואין לו כל כוונה להיות חלק מהקדושה, יצחק הסכים למפרע עם הברכות שנתן ליעקב ואמר בפה מלא: “גם ברוך יהיה”! (על פי ליקוטי הלכות, הלכות ראשית הגז הלכה ה סעיף ט, הלכות חדש הלכה ג סעיף יב, והלכות ערב הלכה ג, סעיפים כא, כב).
ראוי לסכם את כל זה במילים של רבי נחמן עצמו: “כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל השכל שיש בכל דבר ,כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר… אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשיו שביזה את הבכורה, כמו שכתוב “ויבז עשיו את הבכורה”, דהיינו השכל כנ”ל. בחינת לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו” (ליקוטי מוהר”ן ח”א, תורה א).
הלוואי שנזכה מהיום להסתכל תמיד בהשכל של כל דבר ולקשר עצמנו אל השכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לנו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. אמן ואמן!
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
