אם בסוף יהיה טוב אז למה שזה לא יהיה מיד טוב, למה צריך את הסבל בינתיים?
פרשת השבוע וארא ממשיכה מהנקודה בה הסתיימה פרשת שמות. בפרשה הקודמת מסופר שדתן ואבירם האשימו את משה שמאז בואו אל פרעה לבקשו לשחרר את בני ישראל, פרעה הכביד את עולו. בעקבות דבריהם משה שב להשם וקבל על שליחותו כדברי הכתוב: “וישב משה אל השם ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם זה והצל לא הצלת את עמך”. השם השיב למשה: “עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו” (שמות ה, כב-כג; ו, א).
בפרשה זו הקב”ה ממשיך בנימה של תוכחה ואומר למשה: “וארא אל אברהם וגו’, ושמי השם לא נודעתי להם”. בורא עולם מוכיח את משה: לאבות הבטחתי את הארץ ולא נגליתי להם בשמי, ולאחר ההבטחה אברהם נאלץ לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא, ובכל זאת, הוא האמין לדבריי ולא התלונן. ואילו אתה, למרות שנגליתי לך והודעתי לך את שמי, אתה שואל “למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני”?! הקב”ה מבטיח למשה שהוא יראה שפרעה ישלח את בני ישראל. ואכן, מיד לאחר מכן הקב”ה הביא מכות מופלאות על מצרים, החל ממכת דם ועד מכת בכורות שלא השאירה למצרים ברירה אלא לשלוח את ישראל.
ללא ספק כל מי שרואה את המסופר בפרשה תוהה לעצמו: הייתכן באמת שטענת משה אל הקב”ה הייתה רק בגלל שהישועה לא באה מיד? ומה באמת הסיבה לכך שכאשר משה בא בשליחות הבורא לפרעה שיוציא את בני ישראל, המצב רק החמיר ובני ישראל נאלצו לאסוף בעצמם את התבן ליצירת הלבנים, בנוסף לסבל והעבודה הקשה? השאלה מתחדדת כשרואים שבסופו של דבר בפרשתנו, שהקב”ה הביא מכות מופלאות על מצרים והם נאלצו לשלוח את עם ישראל ממצרים. אז למה באמת כשמשה בישר על הגאולה המצב נהיה יותר גרוע?
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תיתנו לשקר להונות אתכם – פרשת שמות
לא מוותרים על אף יהודי – פרשת ויחי
כדי להבין את הסיבה לכך, נכיר את אחד היסודות הנפלאים שרבי נחמן מלמד: “לגלות את אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב תורה ב). רעיון זה מתייחס לכל הדברים בבריאה, הן בקשר ליסודות הבריאה וחלקיה והן ביחס לבני אדם. כפי שרבי נתן מסביר: “השם ברא את כל העולם בשינויים רבים ונפלאים והבריאה כולה אמורה להתמזג ולפעול באחדות מושלמת ונפלאה, למשל: השם ברא את העולם בארבעה יסודות שמהם משתלשלת ומורכבת כל הבריאה. ארבעה יסודות אלו הם: אש, רוח, מים, עפר. מיסודות אלו התהוו הדומם, החי, הצומח והמדבר, שהם מקבילים לארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (ששורשם בארבע אותיות השם י-ה-ו-ה כמובא).
“כל הכוחות האלו כולם נמשכים מבורא אחד, המכונה “אחדות הפשוט יתברך”, “כי בשרשם כולם כלולים בבורא אחד, אך בהשתלשלותם למטה השם ברא אותם בשינויים נפלאים, כי היסודות משונים מאוד זה מזה, זה אש וזה מים, זה רוח וזה עפר, זה חם ויבש וזה קר לח וזה קר ויבש וכו’. מכל שכן כל הברואים שהתהוו מהם, שהשינויים בהם לאין מספר. וכולם צריכים להתנהג במזג השווה, שיתמזגו היסודות בשווה כפי מה שנמשכו מאחדות הפשוט לעשות פעולתם כראוי ואז מתנהג הכל כראוי. אבל כשמתגברים השינויים והיסודות מתגברים זה על זה שלא כסדר וכראוי, מזה באים כל הייסורים וכל הצרות חס ושלום וכן כל הגלויות של כל האומות” (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, י).
כך גם ביחס לדעות של בני האדם: לכל אדם יש את הדעה שלו, כמו שאמרו חכמינו (ברכות נח, ב): “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות”. כאשר רבים מסכימים לדעה אחת לדעת ולהכיר את הבורא, כאשר מושגת הסכמה לדעה אחת ורבים נכללים בדעה אחת בהכרת הבורא, זה מגדל ומרומם את כבוד השם, ובפרט כאשר אלו שהיו רחוקים מהקדושה מתקרבים להשם ומכירים בו. ולעומת זאת, כאשר ישנה מחלוקת זה מסתיר את האחדות וגורם להתרחק מהבורא. לכן התורה קובעת שכאשר ישנה מחלוקת בין יחיד ורבים – ההלכה כדעת רבים. רבי נחמן מכנה רעיון זה: ‘לגלות את האחדות הפשוט מתוך הפעולות המשתנות’, ומלמד שגילוי זה הינו יקר מאוד בעיני השם יתברך.
בתורה זו, רבי נחמן משווה בין הודאה לבורא כאשר אדם יוצא מצרה לבין לימוד הלכות. שניהם מוגדרים “שעשוע עולם הבא” מכיוון ששניהם מבטאים שכל וידיעה חדשה בהכרת הבורא, כדברי רבי נחמן: “עיקר שעשוע עולם הבא הוא להודות ולהלל לשמו יתברך ולדעת ולהכיר אותו יתברך שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך. כי כל מה שיודעים ומכירים אותו יתברך ביותר סמוכים אליו יתברך ביותר. גם לימוד הלכות ובפרט מי שזוכה לחדש בהם, זה שעשוע עולם הבא, כי כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה, והדעת הוא עיקר שעשוע עולם הבא”.
רבי נתן מבאר שכאשר אדם מודה להשם בכל מצב – כאשר טוב לו והשם נוהג עמו בחסד, וגם כאשר פחות טוב לו והשם נוהג עמו במידת הדין, כך הוא מגלה יותר ויותר את אחדותו של השם מתוך הפעולות המשתנות (רבי נחמן מרחיב מאוד בדברים בתורה זו, אנו הבאנו רק ‘טעימה’ מתורה זו, ניתן לעיין בה במקור שציינו).
“כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות”. כאשר רבים מסכימים לדעה אחת לדעת ולהכיר את הבורא, כאשר מושגת הסכמה לדעה אחת ורבים נכללים בדעה אחת בהכרת הבורא, זה מגדל ומרומם את כבוד השם, ובפרט כאשר אלו שהיו רחוקים מהקדושה מתקרבים להשם ומכירים בו”…
כעת נוכל להבין את המסופר בפרשתנו:
משה נשלח על ידי הקב”ה להוציא את ישראל ממצרים, אולם במשך שבעה ימים משה מסרב. ישנם שני שמות קדושים של השם – שם ה’ בכינוי הידוע (י-ה-ו-ה כשנקרא כאילו נכתב אדני) המבטא את מידת הרחמים, ושם אלוקים (א-ל-ה-י-ם) המבטא את מידת הדין. אחדות השם הוא כאשר מודים לקב”ה על כל דבר ולא מפרידים בין ההנהגה של מידת הרחמים המיוצגת בשם ה’ (י-ה-ו-ה), לבין מידת הדין המיוצגת בשם אלוקים. הוא טוען להשם: הרי בסוף יהיו בעלי מחלוקת שיסכסכו ויצרו מחלוקות ובכך יגבירו את הפעולות המשתנות ויפרידו בין שם (י-ה-ו-ה) שהוא שם המבטא הנהגה של חסד ורחמים, לבין הנהגת שם ‘אלוקים’ המבטא הנהגה של דין, וזה בעקבותיו ייצור ריבוי צרות ותוספת שעבוד, אז מה התועלת בגאולה במצב זה? אך הקב”ה לא הסכים עם הדברים, והוא משיב למשה: “הנה אהרן אחיך הלוי יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו”. אהרן, הוא אוהב שלום ורודף שלום ובו כלולים כל אלו שמאמינים בדרכו של אהרן והמסכימים לדעתו של אהרן, שזו דעת רבים שנכללים לדעה אחת של הצדיק האמיתי משה.
ממים נעשה דם ומדם נעשה מים – מכת דם הראשונה מתוך עשר המכות שהונחתו על מצרים
משה אכן הולך ומבשר לבני ישראל שהגאולה באה והעם האמין, כפי שנאמר: “ויאמן העם ויקדו וישתחוו”. עם ישראל בכללותו האמין ונכלל בדעתו של משה. כולם גם הודו לקב”ה והצטרפו לדרך הקדושה של תודה הודאה שמבטלת את כל הצרות ומוציאה מהגלות ומכל הייסורים. אולם, דווקא אז התעוררה התנגדות לקדושה, שהיא המחלוקת של דתן ואבירם להטיל ספק באמיתת דברי משה שבו נכללים כל הדעות באחדות הפשוט. כך שלמעשה, דווקא בעקבות התנגדותם של דתן ואבירם התגברו הייסורים ופרעה הכביד את הסבל של בני ישראל. ואז משה שב אל הבורא וטוען בפניו: הרי זו הסיבה שלא רציתי ללכת בשליחות כי ידעתי שכוח המחלוקת יגביר את ריבוי השינויים, שמזה כל הצרות כפי שטענתי מלכתחילה.
אך הקב”ה אומר למשה: “וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה’ וארא אל אברהם וגו'” (שמות ו, ב): הקב”ה מגלה למשה שברחמיו המרובים, ובזכות האבות ואהרן שיצא לקראת משה שבו נכללו רבים, והאמונה שבני ישראל האמינו בדברי משה והתאחדו לדעה אחת של משה הצדיק, למרות שלפי שעה היה ניסיון ומידת הדין התגברה ובכל זאת בני ישראל נשארו באמונתם, ובעקבות זה תתגלה אחדות השם בצורה כל כך גלויה, עד שכולם יראו את גילוי אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות ויבינו ויכירו שהקב”ה הוא זה שיוצר את כל השינויים, וממים נעשה דם ומדם נעשה מים, וכן כל השינויים שנעשו בעשרת המכות שהראו שכל הפעולות כולן מאחדות הפשוט יתברך.
כך מתפרש הפסוק: וידבר אלוקים (מידת הדין) אל משה ויאמר אליו אני ה’ (מידת הרחמים). הקב”ה אומר למשה, אתה תראה שבסוף גם פרעה שניסה להפריד בין הנהגת הרחמים והנהגת הדין ולשאוב את כוחו משם אלוקים המבטא את מידת הדין ולומר: “מי ה’ אשר אשמע בקולו” (שמות ה, ב), נאלץ בסוף להודות ולומר: “ה’ הצדיק” (שמות ט, כז).
(על פי ליקוטי הלכות, הלכות פריקה וטעינה ד, י-יד).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
