מי לא רוצה כבוד? כל אחד רוצה כבוד, אבל מי קבע שכבוד פירושו לבקש ולדרוש ואפילו להתבזות בשביל טיפת כבוד? בואו נלמד על סוג אחר של כבוד שבו האחד מכבד את השני, כזה שמשלים את כבוד השם יתברך ובזכות זה נוכל כולנו לצאת מהצרות ומהגלות!
פרשת השבוע היא פרשת שמות. התורה מספרת על שעבוד בני ישראל במצרים. לאחר שיוסף ואחיו הסתלקו, החלו המצרים לשעבד את בני ישראל בעבודה קשה והשתעבדו בהם באכזריות. פרעה גזר להשליך את הבנים הנולדים לעם ישראל ליאור ועוד גזירות קשות מנשוא. בתוך הגזירה הזו נולד משה, ויוכבד אמו הניחה אותו ביאור בניסיון אחרון להצילו. בתיה בת פרעה גילתה את משה על שפת היאור ומשתה אותו מן המים וגידלה אותו בבית אביה פרעה מלך מצרים. פלא ממש.
משה גדל בבית פרעה ועלה לגדולה בעת שפרעה מינה אותו על ביתו (שמות ב, יא ברש”י), ולמרות זאת, הוא לא העלים עיניו משעבוד אחיו העברים ונתן ליבו לצאת אליהם ולהתבונן בסבלותיהם כמסופר בתורה: “ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר”. (שמות ב יא-יד).
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תיתנו לשקר להונות אתכם – שמות
לא מוותרים על אף יהודי – פרשת ויחי
כשמשה ראה שהם מזכירים את הכאת המצרי הוא נבהל. רש”י מביא בשם המדרש שמשה דאג לאחר שראה בישראל רשעים דלטורים (מלשינים), אמר: “מעתה שמא אינם ראויים להיגאל”. ‘אכן נודע הדבר’, “נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך” (שמות רבה א, ל).
רבי נתן מביע פליאה גדולה על דברי רש”י אלו המובאים במדרש ושואל: “האם הגיוני שבגין חטא של דלטוריה (רכילות והלשנה) ראויים ישראל להיות נרדים בעבודת פרך יותר מכל שבעים אומות? האם ניתן להשוות את הרכילות שבין יהודים, גרועה ככל שתהיה, לחטאים של האומות שמצוי בהם מלחמות, רציחה, ופשעים חמורים בהרבה? מדוע אם כן דווקא על ישראל נגזר שיסבלו גלות יותר מכל שבעים אומות?
כדי להבין את הדברים נרד לשורש הגלות של עם ישראל במצרים, על פי תורה שגילה רבי נחמן:
“הכבוד הוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת, היא מסתלקת לתוך הכבוד שהוא שורשה, בבחינת: ‘כבוד השם יאספך’ (ישעיה נח). מכיוון שהכבוד הוא השורש של הנפש, פגם בכבוד פירושו פגם בנפש. הכבוד הוא השורש והמלבוש של הנפש, כשבא כבוד לאדם זה יכול לבוא באחת משתי אפשרויות – או לקחת אתו את הנפש מכיוון שהוא השורש של הנפש, והוא בא לאסוף (לקחת) את הנפש, כמו בפסוק “כבוד השם יאספך”, או – האפשרות השנייה ‘מידה טובה מרובה’, בדרך כלל בא הכבוד שמלובש בו נפש בשביל לחדש את הנפש, להעניק תוספת לכוחות הנפש. לכן צריך מאוד לא לפגום בכבוד, כלומר, להיזהר לא לקחת את הכבוד לעצמו, כי זה יכול לגרום חלילה הסתלקות הנפש.
(למשל אם אדם עולה לגדולה, לפעמים זה מסמל שזה הסוף שלו כי הכבוד, שהוא השורש של הנפש, מתגלה כדי לאסוף את הנפש. אבל ‘מידה טובה מרובה’ ובדרך כלל כשאדם עולה לגדולה פירושו, שהנפש שלו גדלה ונפתחים לו ערוצים חדשים ויכולות נוספות בנפש שעד כה היו חבויים ורדומים, וכעת הוא יוכל להוציא לפועל את כוחות הנפש שלו ולהגיע בקלות יותר ליעד הרוחני).
אולם, מלמד רבי נחמן, “כאשר ישנה הסתרת פני ה’ והדינים מתגברים חס ושלום, אז הכבוד נופל לעזי פנים של הדור, כלומר העכו”ם והרשעים לוקחים בכוח הזרוע את כל המנהיגות, המלכות והממשלה והכבוד השייך רק להשם יתברך” (ליקוטי מוהר”ן ח”א סז עפ”י קיצור ליקוטי מוהר”ן).
צריך מאוד לא לפגום בכבוד, כלומר, להיזהר לא לקחת את הכבוד לעצמו, כי זה יכול לגרום חלילה הסתלקות הנפש!
נשוב לשעבוד מצרים המסופר בפרשה: עיקר גלות מצרים, הגלות הראשונה של עם ישראל, הכוללת את כל הגלויות שבעקבותיה כמובא, שורשה בכך שהכבוד והמלכות של השם יתברך נפלו בידי המצרים הרשעים, שלקחו לעצמם את הכבוד בכוח הזרוע ושעבדו את עם ישראל, שלמעשה כל הכבוד ומידת המלכות שייכת להם, כי הכל נברא בשביל עם ישראל. כשהמצרים לקחו לעצמם את הכבוד של הקדושה, הם בעצם רצו לשעבד תחתם את נפשות בני ישראל שמקורן בכבוד השם יתברך כמו שכתוב: “על ישראל גאוותו”, כי כאמור הכבוד הוא שורש הנפשות.
אם אכן בני ישראל היו יורדים למצרים בעל כורחם, באילוץ המצרים, הם לא היו יכולים להחזיק מעמד תחת ההשפלה של המצרים. חסד גדול ועצום עשה השם עם נפשות ישראל שהירידה למצרים באה בעקבות כבודו של יוסף שעלה לגדולה, כמו שכתוב: “והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו’ ומיהרתם והורדתם את אבי הנה” (בראשית מה). בכל מקרה נגזר על עם ישראל שירדו לגלות במצרים (מובא בכתבי הקבלה שזה היה כדי לתקן את חטא אדם הראשון שפגם באכילה בעץ הדעת). אם הם היו יורדים חלילה בהשפלה ובכוח על ידי המצרים, כמו שאמרו חכמינו: “ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו” (שבת פט ב), לא היה להם כוח לעמוד במרירות הגלות. למרות שבהמשך המצרים כן התגברו ולקחו לעצמם בכוח את הכבוד, שהוא שורש הנפשות, ושעבדו את עם ישראל, הם לא הצליחו לכבוש את נפשות ישראל לגמרי, בכוחו של יוסף שזכה לכבוד של הקדושה.
לכן, כשמשה ראה כיצד “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” זה ציער אותו עד אין קץ, איך יתכן שכבוד השם נפל כל כך שרשע ייקח לעצמו את הכבוד והממשלה וישפיל כך יהודי בצורה כל כך בוטה? את התשובה הוא קיבל ביום השני כשהוא יצא שוב וראה שני עברים, דתן ואבירם, ריבים זה עם זה, אז משה הבין את הסוד ואמר: “אכן נודע הדבר” מהיכן הגויים הרשעים שואבים את הכוח לקחת לעצמם את הכבוד ולהשפיל את עם ישראל, זה מהמחלוקת ומריבה שבין בני ישראל בעצמם והדלטוריה שביניהם. זו הסיבה מדוע עם ישראל ראויים לכך יותר מכל שבעים אומות להיות נרדפים ומושפלים בין האומות, כי כאשר בני ישראל אינם מכבדים זה את זה, וגרוע מכך כאשר הם מבזים ומשפילים האחד את השני, זה פוגם בכבוד השם ובכבוד עם ישראל ואז יש לגויים כוח להשפיל את עם ישראל.
“האם הגיוני שבגין חטא של דלטוריה (רכילות והלשנה) ראויים ישראל להיות נרדים בעבודת פרך יותר מכל שבעים אומות?”
זו הסיבה למה דווקא עם ישראל ראויים לכך יותר מכל שבעים אומות, מכיוון שכל האומות אינם קשורים לכבוד השם יתברך. רק בני ישראל שמרכיבים יחד את חלקי הכבוד של השכינה קשורים לכבוד השם יתברך, מכיוון שבשבילם נברא הכל, כמו שכתוב: “לכבודי בראתיו וכו'” (ישעיה מג), וישראל נקראים ‘כבודו’ (ראה ליקו”מ ח”א יד), וכאשר הם אינם מכבדים זה את זה, הגויים והרשעים לוקחים לעצמם את הכבוד ומשפילים ומשעבדים את בני ישראל.
הדברים נוגעים לכל אחד מאתנו בפרט בעת הזאת שאנו קרובים מאוד לביאת המשיח. רבי נתן מסביר במשל כפי שקורה כאשר שני בני אדם נלחמים זה בזה, כשאחד רואה שהשני קרוב לנצחו הוא מתאמץ ביותר להתגבר נגדו. כך גם עכשיו מכיוון שאנו קרובים מאוד לביאת המשיח, הסטרא אחרא רוצה לדחות את הקץ והיא עושה זאת באמצעות מחלוקת, באמצעות פגם הכבוד, ובפרט על ידי מחלוקת שבין הצדיקים שמעלתם גבוהה יותר, ולכן חלקי הכבוד שלהם גדולים יותר. וכאשר פוגמים בכבוד הצדיקים חלילה, הדבר חמור שבעתיים. למעשה כפי שראינו לעיל, רבי נחמן לימד שאדם צריך מאוד להיזהר לא לקחת את הכבוד לעצמו, הכבוד האמיתי הוא כשאדם דואג לכבד את זולתו, כמו שכתוב: “ומכבדי אכבד” (שמואל א ב), וכמאמר חכמינו: “איזהו מכובד, המכבד את הבריות” (פרקי אבות ד א).
כאשר ניזהר האחד בכבוד השני, כשכל עם ישראל ירכיבו יחד את חלקי הכבוד של השכינה בשלמות, כבוד השם יהיה בשלמות והמלכות והכבוד יעלו ויחזרו להשם יתברך בשלמות, ונזכה לצאת מהגלות ולראות בקרוב את כבוד השם בשלמות.
(על פי ליקוטי הלכות חובל בחברו ג, ה).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
