מה “הכריח” כביכול את הקב”ה לברוא אותנו עד ‘הרגע האחרון’? והאם התכונה שלנו להתעכב עד הרגע האחרון קשורה לזה?
בכל שנה בפרשת שמיני (הפרשה הקודמת) הילדים חוזרים מבית הספר עם ציורים של כל בעלי החיים הטהורים המותרים באכילה, ולעומתם אלו שאסורים באכילה. רק אחרי שהתורה מגדירה בפרטים רבים את כשרות בעלי החיים וענייני טומאה וטהרה השייכים להם, רק אז היא מוכנה לעבור לשלב הבא – לעסוק בענייני טומאה וטהרה של בני האדם.
בפרשת השבוע כתוב בתחילתה: “….אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו'” (ויקרא יב). רש”י מבאר בשם רב שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. ע”כ.
אנשים רבים טוענים שלא משנה מתי נכנסת שבת, תמיד ההכנות נמשכות אצלם עד הרגע האחרון. מעניין, האדם גם נברא ביום השישי “ברגע האחרון” ממש לפני כניסת שבת. אם כן, יתכן שתכונת האדם טבועה בו מראשיתו להתעכב עד הרגע האחרון. אבל מה “הכריח” כביכול את הקב”ה לחכות עד “הרגע האחרון” בשביל לברוא את האדם?
כל מה שנברא בעולם נברא על מנת לשרת את האדם. ממש כמו שאדם בונה בית מקדים ומרהט ומקשט אותו לפני שהוא נכנס לגור בו, כך הקב”ה ברא את כל העולמות והעלה את האדם על הבמה רק כאשר הכל היה מוכן בשבילו. חז”ל למדו שהעולם נברא באופן הזה על מנת שהאדם יקיים מיד את סעודת שבת (סנהדרין ל”ח).
אולי גם זה יעניין אתכם:
אבל כדי שנוכל ליהנות מסעודה מעולה כזו, ולהעריך את כל מה שנברא בשבילנו, אנחנו צריכים להקנות לעצמנו את המידה היסודית לכל המידות – ענווה. כאשר אדם מבין שהקב”ה נותן לו דבר-מה מיוחד שלא מגיע לו, הוא מרגיש את הברכה הטמונה בו וזוכה להשתמש במה שניתן לו בצורה חיובית. אבל אם הוא חושב שהקב”ה “חייב לו”, או אפילו רק חושב שהוא זכה למתנה בזכות מעשיו הטובים, אזי המתנה שקיבל תאבד את מעלתה, היא לא תהיה מעורכת כראוי על ידו וקרוב לוודאי שיעשה בה שימוש לא טוב.
לא משנה מתי נכנסת שבת, תמיד ההכנות נמשכות אצל לא מעט אנשים עד הרגע האחרון. מעניין, האדם גם נברא ביום השישי “ברגע האחרון” ממש לפני כניסת שבת… האם יש קשר?
בסדר בריאת האדם נאמר: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ”. אמרו חז”ל – שאם האדם יהיה זכאי במעשיו הוא ישלוט בכל בעלי החיים, אבל אם לא יהיה זכאי הוא יהיה כפוף ונכנע תחתם ובעלי החיים ישלטו עליו (בראשית רבה ח יב).
אם בורא עולם בירך אותי במכונית (אפילו מכונית פאר), ואני מאמין שהוא זה שנתן לי אותה, אעריך את המכונית ואעשה בה שימוש טוב. ואם לא, המכונית תשלוט עלי ואבלה שעות רבות במוסך עד שהמכונאי יבין מה התקלה. עיקרון זה נכון גם בעניינים רוחניים. אם אני חושב שההתקדמות הרוחנית שלי תלויה רק בי ואיני זקוק לעזרתו של הקב”ה להתקדם במעלות הקדושה, הוא ייקח את הדבר הרוחני שאני עובד להשיגו ויהפוך אותו נגדי. לדוגמה, אם אני עובד על תפילה בכוונה, אמצא את עצמי חולם כל ה”שמונה-עשרה” הרבה יותר ממה שחלמתי לפני שהתחלתי לעבוד על הנושא.
זה העניין: לזכור תמיד מהיכן באנו… ובמילה אחת: ענווה. כי זה מה שצריך!
חז”ל לימדו אותנו עוד סיבה לסדר זה של הבריאה – שאם תזוח דעתו עליו (על האדם) אומר לו (הקב”ה) יתוש קדמך במעשה בראשית… (סנהדרין שם). גם כאן אנו רואים יסוד זה: שההכנה להתעלות רוחנית תלויה בענווה – לזכור מניין באנו.
בכל חודש הלבנה מתמעטת עד שכמעט נעלמת. כדי נעריך את הלבנה החדשה ונקדש אותה, אנחנו צריכים תחילה לחוות את התחדשותה אחרי ההעלמה. פרשת השבוע מתחילה בתיאור תהליך יצירתו של אדם חדש. רק אחרי שאנו זוכרים שנבראנו אחרי העדר המוחלט, ולא עוד אלא שנבראנו הרבה אחרי שיצורים שפלים מאתנו כבר “עלו על הבמה”, רק אז תוכל גם “התורה שלנו” להתגלות.
על ידי שאנו עושים מקום למציאות בורא העולם בחיינו, על ידי עזיבת האגו וצרות האופקים בצד, אנו מתחילים להעריך את החסדים העצומים שהקב”ה רק מחכה לתת לנו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי שמעולם לא הייתה קיימת ולעולם לא תחזור. בואו ננצל ונעריך את היום בשביל כל מה שהוא שווה!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות ערלה ה).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
