מה קורה אחרי שבית המקדש נחרב, אחרי שהצדיק מסתלק, איך מקבלים אור וחיות לצלוח את החושך? האם יש נר שדולק לתמיד? כל התשובות כאן!
פרשת השבוע היא פרשת תצווה. בפרשתנו התורה מתייחסת למצוות ההדלקה של המנורה: “ואתה תצווה את בני ישראל… להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה’ חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל” (שמות כז, כ כא). התורה מציינת על מעשה הדלקת המנורה את המילה ‘תמיד’, כלומר נצחי, ועליה להיות ממוקמת באוהל העדות ששם התורה הקדושה (לוחות הברית).
רבי נתן מציין שאוהל העדות והמנורה מקבילים ליום ולילה. התורה מקבילה ליום. התורה היא מקור האור והיא מאירה ל’מוחין’, הארה של דעת, באופן ישיר ובלתי אמצעי. זה מקביל להמשכת המוחין, הארה של דעת בלי שום הסתרה. נרות המנורה מקבילים ללילה. אז האור מסתלק וזה גם מרמז לכך שהמוחין והדעת מסתלקים. לכן, היו צריכים בלילה להאיר את נרות המנורה כדי להמשיך את הארת האור של התורה הקדושה גם בלילה. לכן היו צריכים להדליק את נרות המנורה באוהל העדות ששם התורה, כדי לרמז שאת האור ניתן להמשיך רק מהאור של התורה שקיבלו ביום, ובכוח הזה מאירים גם בלילה בעת החשיכה.
הדברים מרמזים גם בעת שבית המקדש נחרב וכן כאשר הצדיק מסתלק. כאשר הצדיק בחיים ומגלה תורה זה מקביל לאור היום, כמו שביום אנו נהנים ישירות מאור היום כך גם בחיי הצדיק אנו נהנים ישירות מהתורה שהוא מגלה ומפרסם בימי חייו. אבל כאשר הצדיק מסתלק, איך נוכל להמשיך עלינו את האור של הצדיק בלילה לאחר הסתלקותו? התשובה היא, שגם לאחר הסתלקות הצדיק בכוחנו להמשיך את האור של הצדיק על ידי התורה שהוא גילה בימי חייו. בדיוק כפי שבבית המקדש היו מדליקים את נרות המנורה להאיר בלילה בכוח התורה והארת הדעת שהתגלה ביום, כך גם התורה שהצדיק גילה בחייו בכוחנו להמשיך את הארתה גם בלילה לאחר הסתלקותו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כדי להבין את הדברים, נלמד יסודי שרבי נחמן גילה: “לצדיק יש כוח להעלות את נפשות ישראל ולחדש אותן ולגלות בעולם את התורה שתתגלה לעתיד לבוא, הנקראת בלשון הזוהר: ‘אורייתא דעתיקא סתימא’. בכוח תורה זו ניתן להשיב את כל הנפשות להשם יתברך ולהמשיך השגחה שלמה ושפע רב” (ליקוטי מוהר”ן ח”א יג).
בהקשר שלנו, הדברים מתייחסים לכך שכאשר הצדיקים הגדולים (שהם בחינת משה) ממשיכים חידושי תורתם ממקום עליון נורא ונשגב כזה, בשכל נפלא כזה, יש כוח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח, כי ההתגלות של דברי תורתם הייתה על ידי שהעלו את נפשות ישראל וחידוש נשמותיהם, צדיקים אלו בכוחם להעלות גם את הנפשות של הדורות העתידיים שלא הכירו את הצדיק בחייו, בדומה לנאמר בפסוק: “ולא אתכם לבדכם וכו’, כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה” (דברים כט). צדיקים אלו המשיכו תורה בקדושה כזאת, שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפלתו, בבחינת “נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי” (תהלים קיט), כי על ידי שעוסקים בתורה של הצדיק חוזר ומתחדש הנפש של הלומד בבחינת עיבור, כי התורה הזאת נמשכת מעליית התחדשות הנפשות.
כמו שביום אנו נהנים ישירות מאור היום, כך גם בחיי הצדיק אנו נהנים ישירות מהתורה שהוא מגלה ומפרסם בימי חייו!
רעיון דומה מלמד רבי נחמן בתורה קטנה בסוף ליקוטי מוהר”ן (חלק א) וכך הוא אומר: ‘טעמה כי טוב סחרה’ (משלי לא), “היינו תכף כשטועמין טעם התורה של הצדיק האמת, שוב ‘לא יכבה בלילה נרה’, היינו אף על פי שאחר כך ימנע ולא יתקרב אליו ויהיה רחוק ממנו (שזהו בחינת לילה וחושך), אף על פי כן לעולם יאיר לו אור התורה, שטעם קצת ממנה בהיותו אצלו. וזהו: ‘טעמה כי טוב סחרה’ – תכף כשטועמין כי טוב סחרה, שהיא התורה של הצדיק, שהסחורה שלו, היינו התורה שלו, טעמה טוב, אזי שוב לעולם ‘לא יכבה בלילה נרה’, כי תמיד תאיר לו אור התורה שטעם אצלו, אפילו בלילה, היינו בעת ההתרחקות, שהיא בחינת לילה, כי לא יכבה בלילה נרה לעולם ועד” (ליקוטי מוהר”ן חלק א, רפה).
נספר סיפור בהקשר לרעיון זה שאורם של הצדיקים מאיר גם בחשכת האפילה הרוחנית: בין חסידי ברסלב בדור האחרון היה יהודי צדיק בשם רבי יונה לבל זצ”ל. הוא היה יהודי מיוחד מאוד ונהג בגינוני קדושה וטהרה. כדי לסבר את האוזן ולהכיר קצת את הדמות המיוחדת, נספר שהוא היה עובד השם מופלג וקם מדי לילה בחצות ומתפלל לקירוב הגאולה. עם זאת ,הוא היה יהודי פרקטי והתנהג בפשיטות. באחת הפעמים בעת התפילה, לאחר שהתאמץ מאוד להתפלל, הוא הפשיל את הטלית מעל ראשו והפטיר: “דחילק (בשפה הערבית, ביטוי לחוסר אונים) לא הולך היום”. הוא היה פרקטי וידע שלפעמים לא הולך בעבודת השם והוא ידע להסתכל לזה בעיניים…
הרב החסיד רבי יעקב מאיר שכטער שליט”א שהכירו, סיפר שהוא הזדמן פעם לחתונה שהיה שם בדחן. כדרך הבדחנים הוא חיקה את פלוני ופלוני ועבר לחקות את חסידי ברסלב בעת ההתבודדות, בשלב כלשהו הוא הציג את חסידי ברסלב באור שלילי שגרם לאווירה עכורה. כדי למנוע זלזול בחסידי ברסלב ובעצה הקדושה של התבודדות, רבי יונה לא נשאר חייב והגיב: “אבל אם היית מתכוון לתנועות שאתה מציג ברצינות, זה היה עוזר לך מאוד מאוד”, הרב שכטער הוסיף: ראינו שנזרקה ברבי יונה רוח הקודש, כי אותו בדחן למרבה הצער סטה מהדרך הישרה, ואם היה עושה התבודדות כראוי זה אכן היה עוזר לו ללכת בדרך הישרה.
“מן המצר קראתי י-ה”…
בהקשר שלנו, מסופר על רבי יונה שהיה הבעל תוקע (בשופר) בראש השנה בקיבוץ של חסידי ברסלב במירון. מדי שנה לפני התקיעות הוא היה פותח בשאגה באמירת הפסוק: “מן המצר קראתי י-ה” (תהלים קיח) ואומר את הפסוקים שלפני תקיעת שופר בקול נעים שהיה ממיס את הלב. בין המשתתפים בקיבוץ היה בחור שאהב לשמוע את קולו של רבי יונה בעת אמירת הפסוקים והיה עומד בסמוך לו, כך ספג אל קרבו מדי שנה את המעמד הנשגב. באותה תקופה נשבו רוחות של חופש והפקרות וסחפו צעירים רבים לפריקת עול, ולמרבה הצער הבחור שהזכרנו נסחף אף הוא ברוח החופש ופרק מעליו עול תורה ומצוות. ברבות הימים הוא הכיר בחורה שאינה שומרת תורה ומצוות ויצא עימה להפלגה בספינת תענוגות, תוך שהוא פורק מעליו כל רגש ליהדות. הוא אפילו לא הבחין בתאריכים העבריים שבהם נועדה להיות ההפלגה. כשהספינה הפליגה, הבחור עלה לסיפון לשאוף אוויר צח ולהביט באופק ליהנות מהנוף האינסופי של הים. לפתע – משום מקום הוא שומע קול שאגה “מן המצר קראתי י-ה” והקול קולו של רבי יונה לבל שכבר הסתלק לבית עולמו. הבחור היה המום מהיכן מגיע לי הקול הזה משום מקום. הוא הוכה בתדהמה כשנזכר לפתע שהיום הוא ראש השנה!!! הרהורי חרטה עלו בליבו על התנהגותו המופקרת, ובמקום הוא קיבל על עצמו להיטיב את דרכו עד שהוא שב בתשובה שלמה.
הנה כי כן, אנו רואים שהקול של הצדיקים, האור של התורה, מחלחל עמוק לתוך הלב ומאיר גם לתוך החושך, גם לתוך הלילה, ובכוחו להאיר את החשיכה העבותה ביותר.
זה מה שהתורה מצווה להדליק את נרות המנורה מול ארון העדות, כלומר להאיר בכוח התורה גם את חשכת הלילה העבותה ביותר. אין חושך שאי אפשר להאיר, כמאמר הפסוק: “לא יכבה בלילה נרה”.
(על פי ליקוטי הלכות, אבדה ומציאה ג, ה)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
