החיים לא בדיוק טורחים לקרוא את התמליל שהכנו להם. רעיונותינו מתהפכים, חלומותינו נעשים סיוטים, תקוותינו פורחות ואינן. ומה נשאר מכל התכניות שלנו? כעס. עושים לו סוף!
כשהעניינים מתנהלים שלא לפי התכנית שהציב האדם לעצמו, סימן הוא לגאווה (על פי ליקוטי מוהר”ן ח”ב, פב). זה טבעי לתכנן תכניות – קובעים לוח זמנים ליום המחר ומעצבים תכניות לעתיד. אך, כפי שידוע היטב לכולנו, העניינים לא תמיד מתנהלים על פי התכניות ולוחות הזמנים שתכננו. אמנם, לפעמים מסתדר הכל על הצד הטוב ביותר, כן, לפעמים תכניותינו אמנם מתגשמות כפי שרצינו, כפי שציפינו. אך נראה שלעתים קרובות יותר החיים לא בדיוק טורחים לקרוא את התמליל שהכנו להם. רעיונותינו מתהפכים, חלומותינו נעשים סיוטים, תקוותינו פורחות ואינן. ומה נשאר מכל התכניות שלנו?
כשהכל מסתדר כפי שרצינו, נקרא המצב בפי רבותינו “כסדר”. כשאינו מסתדר, נקרא המצב “שלא כסדר”. המילה “סדר” עניינה היות המצב מסודר, ערוך, כדבעי. ובכן, האם אמנם הכל מסודר ומתנהל על פי רצוני? או שמא יצאו מכלל “מסודר” ומתנהלים בניגוד לדעתי? המתן רגע. מיהו זה הגורם לדברים לקרות? מיהו זה הקובע כיצד יתפתחו העניינים או לא?
ישנו רצון השם. ישנו רצוני-שלי. שני רצונות אלה אמורים להתלכד, אך אינם נוהגים כך תמיד. מה קורה אז? כשאני רוצה דבר אחד ואילו הקב”ה רוצה דבר אחר, אין ספק שרצונו של השם הוא שיגבר. הוא ורק הוא הגורם להתרחשותם של מאורעות, ורצונו קובע כיצד יתרחשו. כאן השאלה ההגיונית המתבקשת היא: איך אני מקבל זאת? או, לפחות: האם אני מוכן לקבל אותה? האם אני מסוגל לקבל שהקב”ה הוא שברא אותי ומכיר היטב את השבילים את הכיוונים – התכניות, לוחות הזמנים, תכניות-העל – שעלי לדבוק בהם? האם אני יכול לומר שזה מהשמים, זה רצון השם, ואעשה כמיטב יכולתי להשלים עמו? או, שמא אני דוחה את המצב? האם אני אומר: לא, זה לא מה שרציתי – ואז אני תר בכוחי הדל אחרי דרכים לשנות את אשר קרה בניגוד לרצוני?
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבינו מסביר, שהעדפתנו לקבל או שלא לקבל את רצון השם קשורה במושג “מי ימלוך?”. אם תמיד אקבל את רצון השם, אז לא משנה מה קורה – לטוב או לרע – הכל תואם את רצוני. בכך שאחפש את האלוקות בכל ההתרחשויות, אני מאמין שכל הקורה לי הוא רצון השם ולכן הוא “כסדר”, ואז השם ימלוך! וייטב לי מאוד! אולם, אם אינני מקבל את הכל כרצון השם, אם אינני מחפש את האלוקות שבכל דבר, אזי אראה תמיד את ההתרחשויות הנוגדות את רצוני “שלא כסדר”, ואשאף לשנות את מהלכן. זהו הצד השלילי וההרסני והגדרתו היא “אני אמלוך!” ותוצאותיו ההרסניות מי ישורנו (על פי ליקוטי מוהר”ן ח”ב ,פב).
הכל תקין, עד שאדם מהסוג של “אני אמלוך” נתקל בשיבוש באחת מתכניותיו. יוהרתו לא תאפשר לו לקבל שהכל מאת השם. עכשיו אין לו ברירה: הוא חייב להמציא פתרון, מכיוון שהקב”ה נטש אותו על מנת שינסה לפתור “לבדו” את בעיותיו, הוא בוודאי ימציא איזה פתרון ויכין תכנית פעולה מתוך האמונה שהוא שולט בגורלו. אולם, כפי שקרה לכל אדם מאז ניסה אדם הראשון לפתור את קשיי החיים ללא עזרת הבורא, גם הוא מגלה מהר מאוד שלא משנה כמה תכניות, מפות, לוחות זמנים ותכניות-על הוא ממציא – הכל ימשיך להתפתח בניגוד לרצונו בבחינת “שלא כסדר”. במוקדם (סביר יותר) או במאוחר (סביר פחות) יוביל מצב זה למפח נפש מצדו. הוא יתמה מדוע אינו מצליח, מדוע הוא לא משכיל לסדר את העניינים כמו שצריך. בסופו של דבר, מוביל תסכולו לאובדן סבלנותו ולכעס מצדו על מה שנראה לו כחוסר הכישרון של עצמו.
רבי נחמן מסביר, שהעדפתנו לקבל או שלא לקבל את רצון השם קשורה במושג “מי ימלוך?”. אם תמיד אקבל את רצון השם, אז לא משנה מה קורה – לטוב או לרע – הכל תואם את רצוני. בכך שאחפש את האלקות בכל ההתרחשויות, אני מאמין שכל הקורה לי הוא רצון השם ולכן הוא “כסדר”, ואז השם ימלוך! וייטב לי מאוד!
השאלה עולה מאליה – האם אדם כזה ידע אי פעם שלום מהו? האם יוכל אי פעם לדור בשלום עם עצמו?
מכאן נוכל להתחיל להבין כיצד היוהרה – ושותפה, הכעס – הם מחסומים בדרך לשלום. אילו האמנת באמת שהכל מאת השם, לא היית כועס אף פעם. היית מקבל כל מצב, כל הפרעה בלתי צפויה לסדר היום הקבוע שלך או אפילו לתכניותיך ארוכות-הטווח, והיית מפיק מהמצב את המירב. לכל הפחות, היית מנסה לשלוט ברגשותיך; לא היית חש כל תסכול כלפי עצמך ולא היית תוקף אף אדם אחר.
מי ימלוך? – אני-האגו או בורא עולם? התשובה מאוד ברורה…
לא כך האיש היהיר. הוא חושב שהוא הקובע, שהוא השולט. ואז, כאשר קורה דבר בניגוד לרצונו, הוא מוטרד. הוא כועס. ה”שלא כסדר” מזכיר לו שוב שבעצם לא הוא השולט בחייו, וזה מטריד אותו. כל “שלא כסדר” מהווה תזכורת נוספת של חוסר השליטה שלו, הוכחה נוספת לתבוסתו. איך הוא מפצה את עצמו על כך? מה הוא עושה? הוא פורק את תסכולו על ראשם של אחרים. הוא צועק על אשתו ועל ילדיו, הוא מרים את קולו על שותפו, על ידידיו, על שכניו ועל פועליו. כל אלו צריכים לסבול משום שהדברים לא הסתדרו בדרכו שלו.
ושוב עולה השאלה: האם יכול איש כזה לדעת שלום מהו? האם יוכל אי פעם לחיות בשלום עם אחרים?
נראה בעליל, שהענווה וקבלת כל דבר באהבה היא המפתח לסילוקה של היוהרה. היא מספקת גם פתרון לכעס. אם אני מחשיב את עצמי כיצור שפל שהוא רחוק מבורא עולם, על מה אכעס? על משהו שהוא “שלא כסדר?” על כך שלא הצלחתי? על כך שאחרים אינם מצייתים לרצוני? מי אני בכלל?
בו-בזמן חשוב להבין ענווה מהי – וביתר דיוק, מה היא איננה. רבינו מזהיר אותנו מפני “ענווה פסולה”. לפעמים האדם משקיע מאמצים בעבודתו ובתפילתו כדי להשיג “מוחין דגדלות” (מודעות מורחבת של השם). ואז, מכיוון שהוא חושב שהענווה דורשת ממנו לראות את עצמו כאפס, הוא מסתפק ב”קטנות” (מודעות מצומצמת של השם) וחוסר חשיבות (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, כב).
אין פירושה של ענווה שצריך להתהלך בראש מורכן ובתחושת דיכאון, עצבות וחדלון. אין פירושה שעליך להחשיב את עצמך כחסר כל ערך. הדרך היחידה לענוותנות אמת היא להתפלל אל הקב”ה כדי שינחה אותך כיצד להבין ענוותנות-אמת מהי (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, עב).
מבחינה בסיסית, ענווה פירושה ההכרה באפסותנו לעומת הקב”ה. הדבר מוליך לקראת צניעות המחלחלת עד ליחסינו עם בני אדם. אפשר מצד אחד להרבות בדיבור בנושא זה, אך מצד שני אין עוד מה להוסיף, מכיוון שהפרטים והמצבים הקובעים את אופייה האמיתי של הענווה הם אינסופיים ואנו מוכרחים לשוב רק להנחיית רבינו: רק באמצעות התפילה נגיע שמה.
וכמובן, התפילה עוזרת. עלינו לבקש מאת השם לאפשר לנו שליטה נכונה ביוהרתנו ובכעסנו. עלינו להתחנן לפניו שיעניק לנו את היכולת להיות מודעים תמיד לכך ש”ה’ ימלוך!”. בעצם, התפילה עצמה היא סימן לקבלתנו את מלכותו. כשמתפללים, הרי מודים בשליטתו בכל תכניותינו, בלוחות הזמנים שלנו ובתכניות-העל שלנו. עצם תפילתנו אליו הרי היא הוכחה לכך שאנו מכירים בכך שהוא שולט ב”סדר”, ושאנו מבטלים את יוהרתנו ואנו שפלים וכנועים לפניו, ועל ידי כך בודאי נגיע לענווה הראויה – כפי שאומר רבי נחמן!
לאמונה ולכוח התפילה שלנו יש כוח עצום עם השפעה אדירה על החיים שלנו, בואו להכיר את הכוח הזה מקרוב ולדעת איך להשתמש בו בכל מצב – בקישור הזה!
