למה דווקא אחרי מותם של הצדיקים הם הופכים לצדיקים? ואיך אנחנו, בעודנו בחיים, יכולים להיות גם כן צדיקים, למרות ה’אחרי מות’ שאנו חווים?
ידוע הדבר שבצמד שמות הפרשיות “אחרי-מות קדושים” מרומז הדבר שבגללו אנחנו מחמיצים פעמים רבות את ההתקרבות הראויה לתלמידי חכמים וצדיקים בחייהם, ורק אחרי מותם מתעוררים להבין מה הפסדנו. זאת, משום שבחייהם של החכמים רואים בני האדם לנגד עיניהם אדם קרוץ מחומר, בשר ודם, וממילא הכיסוי הגשמי מסתיר ומחפה על האור הרוחני שיש בהם, ורק אחרי מותם נתעלה הרוחני ורק אז נזכרים כולם במעלותיהם הרבות וקדושתם, ומתחרטים מדוע לא השכילו לנצל את הזמן בו חיו אותם צדיקים כדי לקבל מהם תורה מוסר ויראת שמים. וזה הפירוש: אחרי מות – היינו, אחרי מותם של הצדיקים, רק אז – קדושים – רק אז נזכרים וניכרים בקדושתם.
יסוד זה, שדווקא המיתה שהיא תכלית התגברות החומר על הרוח, מצד שני מתהפכת להסרת החיפוי וההסתרה שעל הרוח, יובן על פי מאמר רבינו בתורה רפ”ב – “אזמרה”, שם מובא שכאשר אדם רואה שהוא רחוק מהשם יתברך אז יחפש בעצמו נקודה טובה ויחיה וישמח עצמו בעוד מעט טוב שיש בו, ואז יוכל להתפלל ולזמר וכו’. ומובן שהריחוק מהקב”ה הוא בחינת מיתה, וככל שהאדם מרגיש ריחוק מהשם הוא יותר קרוב לבחינת מיתה והוא בסכנה גדולה ליפול לגמרי. אמנם אם יחפש אז את נקודתו הטובה היא תאיר לאין שיעור, יותר ממה שהייתה מאירה לו אילו לא היה מרגיש שהוא רחוק כל כך, וכמו שכבר הבאנו בשם רבי נתן שעיקר העבודה של אזמרה היא כשרואה ריחוקו הגדול, אז דווקא יכול לשמוח בנקודותיו הטובות, שזה בחינת פרה אדומה שמטהרת טמאים, דהיינו מי שמרגיש טמא אז הנקודה הטובה מאירה לו והוא נטהר על ידה (מה שאין כן כאשר מרגיש טהור, אז הנקודה הטובה לא משמחת אותו ולא מחיה אותו, כי מה ערך יש לה לנגד מה שמחזיק עצמו כאיש צדיק וכו’, ואזי לא די שאינה מטהרת אותו אלא אף מטמאת אותו בגסות וגבהות לב, שזה בחינתה השנייה של הפרה אדומה – שמטמאת טהורים כמובא בליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר א).
וכן, מובא מעשה רב מרבינו הקדוש שבא אליו יהודי שהיה שקוע במעשים לא טובים והרבה להתאונן על כך לפני רבינו, ורבינו עשה אז בחכמה (בלשון החיי מוהר”ן “בתמימות ופשיטות” ודוק) ואמר “אין עם מי לדבר, כבר כולו רע”! ואז נבהל אותו יהודי ומיהר ללמד על עצמו זכות שאף על פי כן יש בו כמה נקודות טובות וכו’, עיינו שם בכל המעשה בחיי מוהר”ן תקס”ט.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הכוח שלנו – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
וזה מה שנרמז בצירוף “אחרי-מות קדושים”. שדווקא אחרי המיתה, דהיינו אחרי שהאיש הישראלי מגיע עד לתחתית ממש שהוא בחינת מיתה, אז דווקא – קדושים – מאירה לו נקודתו הטובה והקדושה, כי במיתה החומר מתגבר כל כך עד שמחפה על הטוב לגמרי, אבל מצד שני אז גם יכול להתהפך ולהסתלק לגמרי החומריות מכיוון שהוא כבר בבחינת מיתה.
כל העניין שהנקודה הטובה מתגלה דווקא בתכלית החושך והמיתה, מובא בהרחבה בהלכות השכמת הבוקר הלכה א בכמה אופנים, כגון על נקודת חצות שאז החושך בשיאו אז דווקא צריכים להתעורר מהשינה על ידי הנקודה הטובה. וכן מובא עניין קידוש החודש, שאז הלבנה שמרמזת על כנסת ישראל היא בתכלית המיעוט וההסתרה, ואז יוצאים עם ישראל לבקש ולחפש אחרי חידוש הלבנה עד שמוצאים אותה כנקודה בעלמא, עיינו שם בכל דבריו הנפלאים.
דווקא אחרי שהאיש הישראלי מגיע עד לתחתית ממש שהוא בחינת מיתה, אז מיד – קדושים – מאירה לו נקודתו הטובה והקדושה, כי במיתה החומר מתגבר כל כך עד שמחפה על הטוב לגמרי…
הפרשיות עצמן מדברות מנושאים רבים, ובכל דבר ודבר ניתן למצוא רמזים לעבודה של התורה אזמרה. נביא מעט ראשי פרקים וכל אחד יוכל להוסיף מדעתו. למשל, מה שמובא בתחילת הפרשה “אחרי-מות” – עבודת יום הכיפורים ועניין שני השעירים שהאחד להשם והשני לעזאזל, שאת כל זה עושה רק הכהן הגדול המרמז על הצדיק האמת, שהוא היחיד שבאמת יש בכוחו לברר את הטוב מהרע מכלל ישראל בשלמות, ועל ידי זה יתפרדו כל פועלי אוון וכל הרע נישא על ידי השעיר לעזאזל למדבר, ואילו הטוב עולה לקרבן להשם. ואת זה כאמור יכול לעשות רק הצדיק שעיקר עבודתו בבגדי לבן, ומובא שם ברש”י שאין עבודתו בפנים בשמונה בגדים משום שיש בהם זהב “ואין קטגור נעשה סנגור” (הזהב הוא בחינת דין, וכן הוא מזכיר את העגל וממילא מעורר קטרוג). דהיינו, שרק הצדיק שהוא בבחינת “טוב”, כמובא בהלכה הנ”ל, הוא רואה את הטוב שבכל יהודי וממילא הוא הסנגור והמכפר על כל עוונות עם ישראל.
כמו כן, מובא שם איסור שחוטי חוץ – שאז נאסר על בני ישראל להקריב בעצמם קרבנות רק היו מחויבים להקריבם במשכן על ידי הכהן, כי אחרי חטא העגל שאז נעשה המשכן כבר אין כוח ביד היחיד לעשות לבדו את הבירור של הטוב מהרע, הרוח הטובה ומהרוח הרעה שהיא רוח הבהמיות, שזה סוד הקרבנות, אלא צריך את הכהן איש החסד, בחינת הצדיק, שזה מרמז שכל העבודה של אזמרה, שהיא עבודת הבירור של הטוב מהרע, זה אינו יכול להיעשות בלא הצדיק האמת היינו בהתקשרות אליו.
כי באמת, הצדיק הוא העושה את עיקר הבירור של הטוב מהרע כמובן שם בתורה במה שכתב: “וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשֹוֹת אֵלּוּ הניגונים, דְּהַיְינוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻודּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל כַּנַּ”ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַייְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻודָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻודּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה” – לכאורה, על פי דברי התורה לפני כן, מובן שכל אחד עושה ניגונים על ידי עבודתו בחיפוש הנקודות הטובות, ואילו כאן מובן מדבריו שיש רק אחד שיכול לעשות אלו הניגונים? אלא, בהכרח שיש כאן שתי בחינות – יש את “המתפללין” ויש את “שליח הציבור”. המתפללים – הם כל אלו שעסקו בינם ובין עצמם בעבודה לחפש את הנקודות טובות, כי מובן מדברי רבינו שעל ידי שמחפש בעצמו נקודות טובות אז יוכל להתפלל, נמצא שאלו המתפללים בוודאי חיפשו בעצמם נקודות טובות וכך זכו למדרגת “מתפללים”. אבל עדיין הם צריכים את ה”שליח ציבור” – שהוא המברר העיקרי שבו נכללות כל הנקודות הטובות והוא מעלה אותן לקב”ה. ובאמת, הוא בעיקר זה שיכול לעשות את הניגונים בשלמות, שזה בכלל עבודת השליח ציבור – לנגן את נוסח התפילה כראוי.
אף אחד לא אוהב חושך, אבל דווקא שם מתגלה הנקודה המיוחדת של כל אחד…
וזה העניין שמצווים ישראל להביא את קרבנותיהם לכהן שיקריב אותם. כי עצם הבאת הקרבן, זה מה שיהודי מתעורר מנקודה שבלב להביא נדבה או חובה לכפר על חטאיו, אבל למרות שחיפש ומצא את נקודתו הטובה והוא עושה מעשה להביא את הקרבן לכהן, שזה בחינה שהוא “מתפלל” כי התפילות הן כנגד הקרבנות, עדיין, הוא צריך את הכהן שהוא ה”שליח ציבור” שיעלה את קרבנו, כלומר את נקודתו הטובה ואת תפילתו לריח ניחוח להשם.
עוד מובאים בפרשיות אלו הציוויים להיות קדושים ופרושים מכל דבר מכוער, שהם תועבות הגויים שהיו בארץ כנען, ומביא רשימה ארוכה של איסורי עריות מכוערות ביותר, וכן מובא איסור אכילת דם וכן דברים מוסריים רבים כגון אהבת הגר, כבוד לזקנים ותלמידי חכמים, מצוות של חסד וצדקה ועוד הרבה דברים שבכל אחד ואחד מהם אפשר למצוא רמזים נפלאים לתורה אזמרה, אלא שאין כאן המקום ונסתפק במה שאפשר לומר שהדבר שמקשר ביניהם הוא – להיות טוב ולא רע הן בסור מרע והן בעשה טוב.
ועל זה אומרת התורה: “ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”! שזה מרמז מאוד על עבודתנו בתורה אזמרה, שכל היכולת שלנו באמת להפריש עצמנו מכל דבר רע ומכוער ולהיות אף טובים ובעלי חסד ומחדות טובות – זה תלוי בעבודה של אזמרה, שהיא העבודה להחיות עצמו בנקודתו הטובה, היינו “וחי בהם”. כי ככל שהרע מתגבר על האדם כך יותר בלתי אפשרי להילחם אתו ישירות. והדרך היחידה לבטל את הרע היא על ידי שמעוררים את הטוב ואז הרע מילא נופל, כמובא בשיחת רבינו לאחד מאנשיו: ‘אתה עסוק במצווות בתמימות, הטוב יישאר והרע ייפול…’
וכן מובא בהלכה הנ”ל בפירוש, שכל הבירור של אחרית הימים שעליו אמר דניאל: “יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ” (דניאל יב י) – יהיה נעשה על ידי בירור הנקודות הטובות על ידי המשיח, שהוא בחינת טוב שעליו נאמר “אם יגאלך טוב יגאל” (רות ג’), שהוא ידון את כל האדם לכף זכות וימצא בכל אחד ואחד אפילו מי שהוא רשע גמור את המעט שאינו רשע ועל ידי זה יהיה הבירור והגאולה השלמה, על ידי העבודה של אזמרה! ועל זה נאמר “וחי בהם”, כלומר חיי עולם הבא וגאולה.
הבא ניקח כולנו חלק בעבודה של משיח, נלך עם התורה אזמרה בהתקשרות לרבינו, ובכך נביא את הגאולה במהרה ברחמים, אמן.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
