קשה להיות עשיר, להסתובב עם תחושה שיש כאלו שרוצים את הכסף שלך. לשדוד אותך. קשה עוד יותר שיש עשירים שמרגישים שהעניים הם אלו שמבקשים לשדוד אותם. אפשר להרגיש אחרת.
פרשת השבוע היא פרשת כי תישא. השם אומר למשה לצוות את בני ישראל לתת מחצית השקל תרומה להשם: “כי תישא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו להשם בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. זה יתנו… מחצית השקל תרומה להשם… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל” (שמות ל, יב-טו).
בפרשה זו ישנו אתגר לא פשוט:
מי יכול להיות בעת ובעונה אחת גם עניו מושלם ללא שום גאווה וגם להיות חזק נפשית ששום דבר לא ישבור אותו? בדרך כלל, אדם עם דעה מוצקה הוא מישהו עם אגו מנופח ולכן קל לו להתמודד מול דעת קהל, לחץ ומשברים. לעומתו, מי שעניו לוקה לעתים בענווה פסולה, ברגשי נחיתות ללא חוסן נפשי להתמודד מול דעת קהל, לחץ ומשברים.
בכל אחד מהצדדים ישנו חיסרון. מי שיש לו דעה מוצקה קשה לו מאוד להיות עניו. מי שעניו, חווה רגשי נחיתות וקשה לו להתמודד עם משברים. אז מה עושים? איך אפשר לשלב בין השניים – גם להיות עניו ובכל זאת להיות חזק עם דעה מוצקה מול ניסיונות ולחצים?
אולי גם זה יעניין אתכם:
האמת? קשה מאוד ליישם את זה. זה הנושא שהפרשה עוסקת בו: מצוות ‘מחצית השקל’. המילה ‘שקל’ מזכירה את המילה ‘משקל’, כמו משקל ששוקלים בו דבר והוא עומד על מחציתו וקשה להכריע לכאן או לכאן. חכמינו מספרים שמשה התקשה בעניין מחצית השקל, כלומר, משה התקשה איך מזכים את עם ישראל להגיע לאיזון הנכון – מצד אחד להיות ענווים בתכלית ומצד שני שהענווה תהיה אמיתית ולא ענווה פסולה שבאה מרגשי נחיתות שמונעים מלהגיע לשלמות? עד שהשם הראה לו כמין מטבע של אש ואמר לו “זה יתנו” (רש”י). הנתינה היא הדרך לזכות לאיזון מושלם.
מדוע הנתינה היא הפתרון? רבי נתן מסביר שהסיבה העיקרית המונעת מבעלי יכולת להעניק נתינה ראויה לעני היא מחשבה של גאווה: “אני אדם הגון והעשירות ראויה לי, ואילו העני אינו אדם הגון ולכן אינו ראוי לעשירות”, ואז כשהעני מבקש את נתינתו הוא מרגיש שהעני בא לעשוק אותו ולשדוד את כספו! לכן במשלי כתוב: “עשיר יענה עזות” (משלי יח) כי דרך העשיר לחשוב בגאווה. אין לו בעיה עם חוסן נפשי להתמודד עם משברים, אבל בהחלט חסרה לו ענווה.
מי יכול להיות בעת ובעונה אחת גם עניו מושלם ללא שום גאווה וגם להיות חזק נפשית ששום דבר לא ישבור אותו?
למעשה, כל אדם צריך להיות תקיף וחזק מאוד בעבודת השם ולא להניח את מקומו ולא ליפול משום דבר, אבל העשיר למרות שהוא תקיף וחזק בדעתו, בגלל שחסרה לו ענווה, זו אינה הנדרשת לעבודת השם, זאת עזות שהיא פסולה לחלוטין.
ומנגד, העני מסמל ענווה כמו שדוד המלך ע”ה שהיה סמל הענווה אמר: “כי עני ואביון אנכי” (תהלים קט). אבל בדרך כלל עני סובל מענווה פסולה, בגלל העניות הוא מרגיש נבזה ומושפל וחש רגשי נחיתות יותר מדי גם כשאין לכך הצדקה. העובדה שאין לו עושר עדיין לא אומרת שאין לו יכולת לעשות דברים טובים ומועילים. ולכן העני לא רק שאין בו את התקיפות הנדרשת להתמודדות, גם הענווה שלו אינה אמיתית, אלא עצלות ועצבות והיא פסולה לחלוטין.
אז עם מה נשארנו? עם עזות פסולה וענווה פסולה, מה עשינו? לכן הפתרון הוא הנתינה, כשהעשיר משפיל מעט את גאוותו וחושב: “מי יודע אולי העני אדם הגון הרבה יותר ממני ובכל זאת הקדוש ברוך הוא מסיבות שלו חנן אותי בעושר למרות שאינני ראוי לכך”, אין ספק שהוא ייתן צדקה ביד רחבה כפי יכולתו ויותר מכך. כשעשיר נותן צדקה לעני, הנתינה עצמה מרככת את ליבו של העשיר וממעטת את גאוותו. וגם לכיוון השני, הנתינה של העשיר מרוממת את רוחו של העני ומעלה אותו מענווה פסולה, מהתחושה הקשה של השפלה.
מצוות הצדקה, אם כן, היא הפתרון לענווה ראויה. גם העשיר ניצול מגאווה בזכות הנתינה לעני, וגם העני ניצול מענווה פסולה בעקבות נתינתו של העשיר.
נשוב לפרשת השבוע. זה מה שהתורה מלמדת אותנו במצוות מחצית השקל: “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל”. העשיר צריך להיזהר מ’ריבוי’, שלא יתגאה. ולעומתו, העני צריך להיזהר מ’מיעוט’, שלא ימעיט בערך עצמו ולא יחוש שפל יותר מדי. וזה נעשה על ידי תרומה להשם, על ידי הנתינה. גם העשיר מכניע את הגסות שלו וכעת התקיפות שלו מעודנת ומאוזנת, וגם העני התעלה מענווה פסולה לענווה מאוזנת. העשיר הופך להיות עניו, והעני זוכה להיות חזק ואיתן ולא נבזה ועצל.
מצוות הצדקה היא הפתרון לענווה ראויה!
כעת גם הגדולה של העשיר וגם הענווה של העני – שתיהן נכללות בקדושה. למעשה, בשורשן שתיהן אחת, גדולה וענווה, כמו שכתוב: “במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו”. רבי נחמן לימד שבצדקה יש גם היבט של משפט, כפי שבמשפט מזכים צד אחד ומגביהים אותו ומחייבים את האחר ומשפילים אותו, כך גם כשהעשיר נותן צדקה הוא רוכש את מידת הענווה ובכך הוא משפיל גאים, את גאוות עצמו. ולעומת זאת, הוא מגביה שפלים, הוא מרומם את העני, את ה’מוחין’ – הדעת של העני, ומוציא אותו מרגשי הנחיתות, מענווה פסולה. כשהענווה והגדלות נכללות שתיהן בקדושה זו שיאה של ענווה בשלמות.
גם המשך הפסוק שהבאנו בפתיחת המאמר – “ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם”, מובן היטב. כידוע אסור למנות את בני ישראל כי זה עלול להביא חלילה נגף (כפי שהיה בימי דוד המלך כשמנו את עם ישראל). אם כך, למה למנות אותם באמצעות השקלים, עדיף לא לספור ואז וודאי לא יהיה נגף? התשובה היא – שכאשר מונים וסופרים בבחינת “ריבוי” זה בא מגאווה שהיא “סטרא דמותא” – צד המוות, אז יכול לשלוט המוות חלילה. אולם על ידי מצוות שקלים, שהיא מצוות צדקה, שאז הענווה היא בשלמות, כפי שהסברנו, כעת ניתן לספור ו’לא יהיה נגף’ מכיוון שעיקר החיים הנצחיים שיחיו לעתיד, היפך המוות, הוא על ידי השפלות שהיא ענווה אמיתית.
כעת נשוב לפסוק הפתיחה של הפרשה: “כי תישא את ראש בני ישראל”. כלומר, כאשר תרצה לשאת את ה’ראש’, להרים את ה’מוחין’, כדי שגם הענווה וגם המוחין הגדולה יהיו כלולים בקדושה, הדרך הוא לתת תרומה להשם מחצית השקל, כך גם העשיר יזכה לענווה וגם הענווה של העני לא תהיה ענווה פסולה, אלא ענווה של ‘מוחין’ בהתרוממות, ענווה בשלמות.
(על פי ליקוטי הלכות, תפילין ו כד)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
