מה אתם, אוכלים או זוללים? רגע לפני שאתם ניגשים לצלחת בואו לגלות כמה דברים חשובים על סובלנות בהרגלי אכילה!
עשיו אמר ליעקב “הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה” (בראשית כה, ל)
האכילה של עשיו היא אכילת זלילה: “הלעיטני”. לעומתו, כל אחד מאיתנו צריך לתרגל סובלנות בהרגלי האכילה שלו. וזה מתחיל כשאדם קם בבוקר ומתפלל ברכות השחר, אחר כך נוטל ידיו ומברך את הברכה על האוכל. רק אז הוא יכול להתחיל לאכול. כמו כן, לפני אכילת בשר עליו לשחוט את הבהמה, להסיר את דמה, שומניו וכן הלאה.
כל הפעולות המקדימות הללו מלמדות על סבלנות ועוזרות לנו להתעלות אל מעבר לרמה של עשיו, מדרגת “הלעיטני” לדרגת אדם שאוכל בקדושה (רבי נתן, ליקוטי הלכות ג).
אולי גם זה יעניין אתכם:
כשזה קם זה נופל – פרשת השבוע תולדות
לחיות חיים טובים – פרשת חיי שרה
מכאן אנחנו יכולים להבין את תיאור התלמוד על הרגלי האכילה של הלל ושמאי:
התלמוד מספר ששמאי היה אוכל תמיד לכבוד שבת. בכל פעם שמצא נתח בשר נאה, היה מניח אותו לכבוד שבת. אבל אם למחרת מצא נתח בשר עוד יותר טוב מהקודם, היה אוכל את הנתח הראשון ומשאיר את השני לכבוד שבת. כך הוא שאב תמיד את כבוד השבת בסעודות של ימי החול שלו.
הלל, לעומתו זאת, אכל בכל יום על פי ברכת השם באותו יום מסוים (מסכת ביצה, ע”א).
ומדוע הלל לא בחר לאכול מדי יום מנה שהוקדשה לכבוד שבת? ולמה לא אכל שמאי על פי ברכת היום ההוא?
כשאדם קם בבוקר ומתפלל ברכות השחר, אחר כך נוטל ידיו ומברך את הברכה על האוכל
התשובה היא, ששמאי היה ידוע כקצר רוח, וכדי להתגבר על קוצר הרוח שלו היה על שמאי למשוך את קדושת השבת – יום המנוחה – אל ימי החול שלו כדי לעזור לו להתגבר על קוצר רוחו.
הלל, לעומת זאת, היה איש של סבלנות ולכן היה מסוגל למשוך ברכה בכל יום, והברכה הייתה כמובן מייצגת את השבת (רבי נתן, ליקוטי הלכות ג).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
