אם למנות את ישראל זה דבר שגורם לבעיה, אז למה לטרוח? כי אם האחדות היא כוח אדיר ומגונן, למה לא להישאר מחוברים בלי מניין ולהימנע מצרות?
אומרים שהרבה יותר קל להימנע מצרה מאשר לצאת ממנה. ההיגיון פשוט – אחרי שכבר נוצרה בעיה, צריכים לחפש הרבה מאוד אחר פתרונות ועצות איך להיחלץ מהתסבוכת אליה נקלענו, במקום שהיה אפשר בקלות רבה להימנע מלהסתבך בה.
אתם שואלים, מה הקשר לפרשת השבוע? רש”י מסביר על תהליך ספירתם של בני ישראל על ידי מחצית השקל: “כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם, ולא יהיה בהם נגף – שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצאנו בימי דוד” (רש”י שמות ל’ י”ב). כלומר, כאשר ישראל נתפסים ככלל – הם מוגנים, ואילו כאשר הם נתפסים כיחידים על ידי המניין – זה גורם לעין הרע להזיק להם.
ואם כן, נשאלת השאלה: אם למנות את ישראל זה דבר שגורם לבעיה, בשביל מה לטרוח בזה? אם האחדות היא כוח אדיר ומגונן, למה לא להישאר מחוברים ללא מניין ולהימנע מצרות? התשובה היא – שעד כמה שעם ישראל הם עם אחד, כל יהודי בפני עצמו הוא מיוחד. כל יהודי נחשב! לכל אחד מאיתנו יש משימה מיוחדת לו. (המשימה המיוחדת של כל יהודי מתבטאת בדברים המיוחדים שהוא מתמודד איתם ואנו כאן בעולם כדי לתקן דברים אלו).
אולי גם זה יעניין אתכם:
אדר ושבת זכור – אל תשכחו לעולם!
לכן גם לכל אחד שם מיוחד. שמו של יהודי מרמז לאותם עניינים שיש לו את היכולת להתעלות בהם. על פי האר”י ז”ל, השם שהורים נותנים לילדם הוא השם בו נשמתו נקראת בעולם העליון. (שער הגלגולים, הקדמה כ”ג).
אחת הסכנות הגדולות ביתר ברוחניות היא להשוות את עצמנו לאחרים. למרות שיש חשיבות לראות את הטוב שבחברינו ולקבל מנקודתם הטובה, יחד עם זאת, אנחנו מוכרחים להבין שאנחנו לא הם! זה נפלא לקבל התעוררות מהטוב של הזולת, אבל זה צריך להיות אך ורק באופן שמעודד אותנו לראות את הטוב שבנו ולחזק אותנו בהתמודדות האישית שלנו, ולא לגרום לנו לנסות להיות כמותו.
שמו של יהודי מרמז לאותם עניינים שיש לו את היכולת להתעלות בהם. על פי האר”י ז”ל, השם שהורים נותנים לילדם הוא השם בו נשמתו נקראת בעולם העליון. (שער הגלגולים, הקדמה כ”ג).
בשורשם – כל היהודים בוערים בתשוקה לאלוקות. הקושי להתחבר לבורא עולם אינו נובע מחוסר ברצון אלא ההיפך, בגלל שאנחנו רוצים כל כך להתחבר ולהתעלות, עד שאנו מקבלים ייאוש וחושבים: ‘אם אני יכול להיות בדבקות בשלמות, או לקיים מצווה בשלמות, אז בשביל מה לטרוח?’… אבל על ידי שאנו מכירים בכך שיש לכל אחד מאיתנו משימה אישית ותכלית מיוחדת לו בלבד, ושזו בעצם הסיבה מדוע איננו מצליחים לעשות דברים בצורה מושלמת, אז דווקא אנחנו יכולים להתחיל לעבוד את השם ולדבוק בו.
אחת הסכנות הגדולות ביתר רוחניות היא להשוות את עצמנו לאחרים. אל תעשו את זה לעולם!…
במשכן (ואחריו בבית המקדש) היינו יכולים להתאחד, ועם זאת להישאר יחידים. המשנה מעידה על אחד הנסים שהיו בבית המקדש: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים (אבות ה, ה). פלא זה התרחש בכל עת שהיו עם ישראל עולים לבית המקדש ברגלים, שלמרות שהיה כל כך צפוף עד שאפילו כשהיו עומדים היו דחוסים זה לצד זה, בכל זאת, אירע הנס וכשהיו משתחווים היה מקום לכולם להשתחוות, דבר שלא מובן כלל על פי טבע. חז”ל ביארו את הצורך בנס זה כדי שלא ישמעו זה את ווידויו של השני (ויקרא רבא י, ט). כלומר, כדי שכל אחד יישאר במצב של יחיד בפרטיותו.
המשכן ובית המקדש היו המקום שבו הקב”ה שכן, המקום בו מציאותו התגלתה ליושבי הארץ. ההתגלות הזו נעשתה על ידי עבודתם של ישראל כאשר כל יהודי באופן פרטי נתן את חלקו לכך. זו הסיבה מדוע נצטוו להימנות על ידי חצאי שקלים, אותם תרמו לבדק הבית, להראות שאכן אנו עם אחד ומאוחד, אבל גדולתנו אינה יכולה להימדד ולהימנות בלי שכל אחד מאיתנו יכיר במעלה שלו ובייחודיות של עבודתו ומשימתו.
יהי רצון שהמעלה של עם ישראל ככלל תזרז אותנו להעריך כל אחד את תפקידו האישי, כדי שמציאותו המופלאה של הקב”ה תשכון עמנו שוב. אמן!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, י”ד).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!