מפזיזות לא מרוויחים שום דבר, לא רק שלא מרוויחים גם מפסידים המון. הכלל הזה נכון גם בגשמיות וגם ברוחניות. זה אחד המסרים של פרשת השבוע בשילוב סיפור מחיי רבי נתן מברסלב שהשבוע ביום שלישי עשרה בטבת היה יום ההילולא שלו.
פרשת השבוע היא פרשת ויחי. התורה מספרת שיעקב קרא לבניו לפני פטירתו “ביקש לגלות להם את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים” (בראשית מט א ברש”י). יעקב חשש שאולי הסיבה להסתלקות השכינה היא מפני שאחד מבניו אינו ראוי חלילה (כפי שלאברהם ויצחק היו בנים פגומים, ישמעאל ועשיו) לכן הוא שאל אותם: “שמא יש ביניכם פסול”? מיד פתחו כלם ואמרו: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד”, “כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד” (פסחים נו א). ואז התחיל יעקב לדבר דברים אחרים וקנטר את השבטים ראובן ושמעון וכו’. מהי הסיבה שהשכינה הסתלקה אם כל בניו היו נאמנים להשם, ומה פשר ה’דברים האחרים’ שהוא החל לומר?
מסביר רבי נתן: כאשר יעקב נוכח לראות שהשכינה הסתלקה למרות שכל בניו נאמנים להשם, הוא הבין שעצם הרצון לגלות את הקץ טרם המועד גרם להסתלקות השכינה. בכך יעקב גילה את אחד הסודות הנפלאים והעמוקים בבריאה: לכל דבר יש את הזמן שלו ואין אפשרות להקדים את המאוחר. ובלשון חכמינו: “אסור לדחוק את השעה, וכל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו”. יתירה מזאת, הוא השיג שגם הצדיקים הגדולים מתנסים בעניין זה של ‘דחיקת השעה’, החל מאדם הראשון, האבות הקדושים, משה רבנו וכל הצדיקים (ראה הסבר בספר). לא מדובר ברעיון פסיכולוגי שמעצים את חשיבות הסבלנות ומעניק כלים להתמודדות מול פזיזות. הנושא הוא הרבה יותר עמוק והוא קשור לסוד הבריאה. זיגמונד פרויד אבי הפסיכולוגיה כלל לא יכול היה לחשוב בכיוון הזה…
אולי גם זה יעניין אתכם:
החלום של פרעה ותאוות בצע – פרשת וישב
האדם נברא לחתור ולהשיג בעולם הזה כל מה שהוא מסוגל, לשם כך נברא. מצד שני, ישנן מגבלות ועיכובים שאסור לאדם לעבור אותם בדרכו להשיג את היעד הרוחני. נביא דוגמה מוחשית מראשית הבריאה: אדם וחווה הצטוו שלא לאכול מעץ הדעת. שעה קלה הם לא עמדו במשימה ונכשלו וגרמו נזק חמור לעצמם ולכל הדורות הבאים. רבי נתן מסביר על פי תורת הקבלה, שאדם הראשון היה צריך להמתין עם זיווגו לליל שבת ובמקביל להמתין בסבלנות מרובה על מנת להשיג ולהבין את נסתרות הבורא. במקום זאת, אדם הראשון הזדווג עם חווה מיד לאחר בריאתה ולא המתין לליל שבת. לא רק זאת, במקביל הוא ביקש להשיג ולהבין את כל הנסתרות של השם כפי שהנחש פיתה אותם: “והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע”, לכן הנחש הצליח להתגרות בהם ולהכשילם.
אצל רוב בני אדם מדובר במושגים מגושמים מאוד. מבינים שזה לא הולך ביחד? אי אפשר לרצות באותה עת גם השגות רוחניות וגם להיות שקועים בתאוות. אז מה כן הדרך הנכונה? מצד אחד עלינו לשאוף להגיע לכל היעדים והתובנות הרוחניות, ומצד שני עלינו ללמוד איפוק. להרגיל את עצמנו במידה נפלאה של המתנה וסבלנות. לא לפעול בכוח שדברים יסתדרו כאן ועכשיו. הכלל הזה תקף גם ברוחניות וגם בגשמיות ומקיף את כל האנושות שבעולם מגדול ועד קטן.
לכל דבר יש את הזמן שלו ואין אפשרות להקדים את המאוחר. ובלשון חכמינו: “אסור לדחוק את השעה, וכל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו”!
רבי נתן מלמד שעיקר החטאים של בעלי עברות נובעים מכך שדוחקים את השעה, מחוסר סבלנות ורצון להמתין לישועה. רבי נתן מצטט סיפור מדהים מהגמרא על תלמיד שכבר עמד לחטוא עם זונה שנחשבה ליפה ביותר, ורגע לפני החטא כשהסיר את הציציות הם טפחו על פניו והוא חזר בו מכוונתו לחטוא. היא התרשמה ביותר מיכולת האיפוק שלו רגע לפני החטא, ובעקבות זאת החליטה להתגייר והם נישאו בהיתר. חכמינו התבטאו: “אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר” (מנחות מד א). רבי נתן לומד ממעשה זה שכל החטאים הם מחוסר סבלנות, בסופו של דבר “אין היצר מצוי אלא לשעתו”, אם אדם יתאפק שעה קלה הוא יזכה בעולם הזה ובעולם הבא.
כך גם בנושא התפילה. רבי נחמן מלמד שזו הכוונה בדברי המשנה במסכת אבות: “אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים (אבות ב, יח). הפירוש הפשוט הוא, שהתפילה לא תהיה כחוק קבוע על האדם שהוא חפץ להיפטר ממנו, אולם ברובד עמוק יותר המילה ‘קבע’ פירושה ‘גזלה’, כמו בפסוק: ‘וקבע את קובעיהם נפש’ (משלי כב). כלומר, שהתפילה לא תהיה בעקשנות ובהכרח באופן שהיא מוכרחת להיענות, כי זה כמו לקחת דבר בחוזקה, בגזלה. התפילה צריכה להיות ברחמים ותחנונים, אם ייתן השם יתברך ייתן, ואם לאו, לאו! גם בפרנסה, גם בבנים, ובכל דבר – אי אפשר לדחוק את השעה, שהבקשה בהכרח תיעשה (ליקוטי מוהר”ן ח”א קצו).
כך גם בחיי היומיום שלנו ובחינוך הילדים. כמה פעמים טעינו והתפרצנו ודחקנו והתחרטנו. מה יש? היינו מחכים קצת. קצת סבלנות והכל היה מסתדר. ההתעקשות ‘דווקא’ ו’היום’ גורמת לכל הצרות. כך גם בחינוך הילדים. ניקח דוגמה פשוטה. כמה פעמים אמרנו לילדים מסר חינוכי ורצינו שהם יפנימו כאן ועכשיו. אבל לא תמיד זה עובד כך, לעתים אורך זמן יקר עד שהדברים מחלחלים אצלם ומפנימים את המסר. שוב, צריך סבלנות ואורך רוח.
כידוע בסוף ימיו סבל רבי נחמן ממחלת השחפת, בעת חוליו הוא ניסה פעם לשחרר ליחה שנתקעה בגרונו, אך לא הצליח. הוא לא התעקש והמתין בסבלנות. לאחר זמן קצר הליחה השתחררה בקלות. רבי נתן כותב שרבי נחמן לימד שכך זה בכל דבר גם ברוחניות. “ורמז לי בתנועותיו הקדושות שאין צריכים לעמוד על שום דבר שיהיה דווקא כן כמו שרוצה, אף על פי שרוצה דבר שבקדושה באמת, רק אם יכול לעשות תיכף ומיד מה טוב, כי דבר שבקדושה אסור לדחות אפילו רגע אחד, אך אם אף על פי כן אינו יכול לעשות תעכף, אל יבהלוהו רעיוניו וישקוט וינוח ויצפה לרחמי השם, ויתלה עיניו למרום אולי יזכה לזה, ועל פי רוב יעזרהו השם יתברך אחר כך לגמור בנקל מה שרוצה” (חיי מוהר”ן תלג).
רבי נתן מלמד שעיקר החטאים נובעים מכך שדוחקים את השעה!
נקשר את הדברים לפרשת השבוע: כשיעקב ראה שהשכינה הסתלקה כשביקש לגלות את הקץ למרות שכל בניו היו צדיקים, הוא הבין שהרצון לגלות את הקץ בטרם עת הוא זה שגרם להסתלקות השכינה. אז יעקב הבין והשיג עד כמה אסור לדחוק את השעה בשום דבר, ובפרט בעניין זירוז הקץ. ידוע ששלושה צדיקים נשגבים פעלו להחיש את ביאת המשיח: המגיד מקוזניץ’, הרבי רבי מנחם מנדל מרימינוב ורבי יעקב יצחק הידוע בכינויו ‘החוזה מלובלין’. רבי נחמן לא הסכים עמם בטענה שאין לדחוק את השעה. הוא ניסה להניא אותם מכוונתם ואף שלח להם את תלמידו רבי זלמן, שהיה ידוע בכינויו רבי זלמן הקטן. למרבה הצער הצדיקים לא שעו לבקשתו וכולם נפטרו בסמיכות לפעולותיהם לזירוז הגאולה (באש ובמים, הערות לפרק טז).
כשיעקב השיג את הסוד הזה בשלמות, הוא התחיל לומר ‘דברים אחרים’ וקנטר את השבטים שדחקו את השעה. לאחר פטירת רחל קבע יעקב את מיטתו באוהל בלהה שפחת רחל, ולא באוהל לאה. ראובן תבע את עלבון אימו והעביר את מיטת אביו לאוהל לאה אמו. יעקב הקפיד על כך ואמר: “פחז כמים אל תותר, כי עלית יצועי אביך” (בראשית מט ד). מכיוון שמיהרת ופחזת כמים הממהרים לרוץ, לא יהיה לך יתרון, לא תצא מורווח (‘תותר’ מלשון יתרון). ולא רק זאת, אף גם הפסדת את הכהונה והמלכות לאחיך. למרות שראובן התכוון בוודאי לטובה, בכל זאת הייתה כאן שגיאה דקה בניסיון ‘לדחוק את השעה’. כי כאמור, ‘דחיקת השעה’ פירושה לפעול ולהכריח את הדברים בכוח, בגזלה, כך גם שמעון ולוי שהיו העיקריים במכירת יוסף, למרות שכוונתם הייתה כדי למנוע את לידת ירבעם ואחאב שהחטיאו מאוד את ישראל, בכל זאת, דרך הפעולה שלהם לא הייתה רצויה ולכן יעקב התבטא עליהם: “שמעון ולוי אחים כלי ‘חמס’ מכרותיהם” (שם, מט ה). המילה ‘חמס’ מסמלת את דרך הפעולה שלהם שהייתה בכוח בגזלה כמו חמס.
אולם כשהגיע תורו של יהודה יעקב שינה את טעמו והחל לברכו, מכיוון שמיהודה ייצא מלך המשיח שעסקו יהיה תפילה שהיא התיקון המושלם לדחיקת השעה. מצד אחד משתדלים ועושים הכל, ואם בכל זאת העניינים לא הסתדרו כפי שרצינו – ממתינים ומצפים לישועת השם למתנת חינם ולא דוחקים את השעה. לכן יעקב התבטא: “אתה יודוך אחיך”, המילה ‘יודוך’ מתייחסת לתפילה של דוד המלך מצאצאי יהודה. לכן יעקב משבח את יהודה “חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב” (שם, מט יב). ‘יין’ מסמל גבורה ו’חלב’ מסמל רכות. זה מרמז לדוד ששילב ‘גבורה’ מצד אחד, ומצד שני ‘רכות’ ולא דחק את השעה.
(על פי ליקוטי הלכות, גזלה ה)
סיפור לכבוד הילולת מוהרנ”ת, מורנו הרב רבי נתן מברסלב
השבוע ביום שלישי היה יום ההילולא של רבי נתן מברסלב תלמידו המובהק של רבי נחמן, נכתוב בחלק זה סיפור מחייו הקשור לתוכן המאמר שכתבנו:
כשרבי נחמן לימד את תורה נ”ב (ליקוטי מוהר”ן ח”א, נב) רבי נתן כה התלהב שהוא כמעט יצא מגדרו מרוב התלהבות. נעתיק את התיאור המופיע בספר חיי מוהר”ן: “מעוצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיות ויצעק בקולו גיוואלד, ארוצה נא בשווקים וברחובות ואצעק – אהה, מה הם חושבים לנפשם. ומגודל תבערת לבבו, עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעוק כנ”ל, ומיד חטף אותו אדוננו מורנו ורבנו זצ”ל בבגדו, ואמר לו: עמוד! כי לא תפעל כלל!”
בדרך רמז חשבתי: רבי נחמן אמנם עצר את רבי נתן ולא נתן לו לצאת לרחוב ולצעוק, אך האם אנו חושבים שרבי נתן אכן התייאש מהמחשבה שלו לצעוק בקול רם? ממש לא. גם כאן רבי נתן פשוט הבין שהכוונה של רבינו היא שאין מקום לדחוק את השעה, העולם טרם הפנים את המסר ולצאת החוצה לצעוק בקול רם לא יועיל, לכן רבי נחמן עצר את רבי נתן בעוד מועד. אולם, למעשה רבי נתן הכניס את השאגה הזאת בספריו ושם היא אכן מהדהדת בקול רם. כל מי שקורא את הספרים מתרגש ומתעורר משנתו לחיים רוחניים נשגבים. שנזכה ללכת בדרכיו הקדושים וללמוד את ספריו וזכותו תגן עלינו, אמן.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.