אנחנו יכולים ומסוגלים לעבור את הלילה של הגלות. רק זכרו שהקב”ה אתכם תמיד. עצמו את העיניים לכל מה שמצרי ופתחו ואתן לכל מה שיהודי!
“וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹוקי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ” (בראשית מו, ג-ד).
יעקב אבינו שומע מבורא עולם (בפסוקים לעיל) את החדשות הכי טובות ששמע אי פעם.
אבל לפני הבשורה, יעקב קיבל הזמנה מלכותית לגור במצרים מבנו יוסף, שעד לאותו רגע היה בגדר הבן שחיה רעה טרפה אותו 17 שנים קודם לכן. ואל ההזמנה הזו יעקב היה צריך להתייחס ברצינות, במובנים רבים. כי לא משנה מה הרגשות והרצונות האבהיים שיעקב אבינו הרגיש, הוא ידע שהוא לא רק אבא של יוסף, אלא אפילו יותר וחשוב מזה – אבא של אומה שלמה. האב הקדום, בחיר האבות. והוא ידע שירידה למצרים היא לא מעבר אישי לקהילת גמלאים שסיימו לעבוד ועכשיו רוצים לנוח אי שם. זה היה מהלך לאומי של גלות רצוף סכנות, מהלך שניתן היה להימנע ממנו.
והוא פחד. הוא ידע שבנו יוסף, המשנה למלך מצרים, טוב ויכול לעזור למשפחתו בטווח הקצר, אבל מה עם העזרה לטווח הארוך של עם ישראל – צאצאיו של יעקב בדורות הבאים? האם הם ישובו לארץ המובטחת? ואם כן, באיזה מצב? מה ירוויחו ילדיו – והילדים שיבואו אחריהם לאורך כל הדורות – בגלות? האם הם ירכשו מיומנות או כלים שישמרו אותם חזקים וממוקדים גם כשהם לא בארצם? האם הם יעזרו להם לצמוח מחדש, להתקדם ולהרחיב את משימתם בשלבים מאוחרים יותר של ההיסטוריה שלהם?
אולי גם זה יעניין אתכם:
הכל לטובה – האמונה פשוטה שקשה לנו איתה
בורא עולם מרגיע את יעקב ומסיר ממנו את כל הדאגות והחששות: “אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ”. כן, הם יחזרו. ולא, לעולם לא אעזוב אותם.
אבל מה המשמעות של “וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ”?
רבי חזקיה אמר, “יש לי משהו ללמד, אבל אני מפחד לגלות אותו. כי אפשר למצוא חכמה באופן שבו העולם פועל”. רבי אבא ניגש וטפח על גבו של רבי חזקיה. “תגיד את זה – אבל תהיה מוכן לקרב בתורה!…”
ורבי חזקיה אמר, “כשאדם מת, בנו מכבד אותו בכך שהוא שם בעדינות עפר על עיניו. העולם נסתר כעט מהנפטר, בנו יורש אותו במקומו… העין היא העולם בקטן. הלבן שבעין הוא הים הגדול, הקשתית היא היבשה המקיפה אותו. הצבע השלישי, מיד סביב מרכז העין, הוא ירושלים, מרכז העולם. הצבע הרביעי, מה שרואה ובו נראים פני האדם נקרא בת עין*. בית עין היא ציון, המרכז של המרכז**. יופייה הוא הגדול ביותר כי שם שוכנת השכינה, יופיו של העולם”.
רבי אבא הוסיף: לפני שישים את העפר על עיני אביו, הבן חייב לעצום אותן. אנשים לא עוצרים לחשוב למה. ברגעיו האחרונים אדם רואה את השכינה (זוהר א, עמוד ריז ב). זה כל כך יפה שהוא לא יכול לעצום את העיניים שלו. מישהו שם חייב לעשות את זה. אם יש שם בן, הוא צריך לעשות את זה… כי ברגע שהאדם נפטר, השכינה עוזבת והכוחות הטומאה ממהרים להראות את עצמם. אבל אדם שראה את השכינה לא צריך להסתכל על הטומאה.
יעקב ידע שבנו יוסף, המשנה למלך מצרים, טוב ויכול לעזור למשפחתו בטווח הקצר, אבל מה עם העזרה לטווח הארוך של עם ישראל – צאצאיו של יעקב בדורות הבאים?
יעקב אבינו תיקן לנו את תפילת ערבית. הוא גם לא היה זר לקשיים ולאתגרים שיש בחיים. והרבה לפני שנשאל איך כיצד ומדוע, אנחנו כבר יודעים שיש קשר הדוק בין התפילה בלילה ובין ניסיונות החיים. בלילה מתגלים הדינים. חלקם פשוטים וקל יותר להתמודד איתם: אנחנו צריכים להשקיע יותר זמן, אנרגיה, התמדה. חלקם די קשים: אנחנו לא יודעים למה הם הגיעו או איך להגיב. אנחנו נאבקים כדי להמשיך הלאה. לפעמים אנחנו שוקלים להפסיק.
לכן אנחנו צריכים ערבית. תפילת ערבית היא תפילה של ביטול, של עצימת העיניים שלנו ממטרות ורצונות קצרי טווח וראשונים לאגו, ופתיחתם אל ההשקפה האלוקית הארוכה (האריז”ל ממליץ להתפלל את כל תפילת ערבית בעיניים עצומות). יעקב אבינו ידע שהוא יכול להחדיר בנו את מידת הביטול, עיניים עצומות-פקוחות, בבני ישראל בעודו בחיים. אבל מי יכול לעשות את זה אחרי מותו? על זה אמר לו הקב”ה: “וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ” – יוסף הצדיק יכול.
בליל גלות מצרים הוכיח יוסף הצדיק שיהודי יכול להישאר מרוכז במשימה האלוקית שלו ולצמוח ביהדות שלו. את כל הכסף והעושר שמצרים רכשה, יוסף הביא “לבית פרעה” (בראשית לז, יד). יוסף לא אכל עם מצרים (שם לג, לב). ידוע שהוא התנגד לפיתויים של אשת פוטיפר (שם לט, יב) ובאופן פחות מפורסם נישא לאישה יהודייה (פרקי דרבי אליעזר לח).***
בלילה מתגלים הדינים…
מכיוון שהיום על פי היהדות מתחיל בלילה (בראשית א, ה), לכן ערבית היא התפילה הראשונה של היום. היא עוזרת לנו להעביר את הלילה ומחזקת אותנו ביום. ככל שתפילת ערבית שלנו תהיה טובה יותר, כך נוכל לעשות טוב יותר. רבי נחמן מתאר את היופי שבתפילה ואת האתגר במילים הבאות:
“וּכְשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, וּמְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִילָּה, אֲזַי הוּא מְלַקֵּט צִיצִים וּפְרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים נָאִים. כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּשָׂדֶה, וּמְלַקֵּט שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים נָאִים אַחַת לְאַחַת, עַד שֶׁעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אֶחָת, וְאַחַר כָּךְ מְלַקֵּט עוֹד אַחַת לְאַחַת, וְעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אַחֶרֶת וּמְחַבְּרָם יַחַד, וְכֵן הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כַּמָּה וְכַמָּה אֲגֻדּוֹת יָפִים וְנָאִים. כְּמוֹ כֵן הוּא הוֹלֵךְ בִּתְפִלָּה מֵאוֹת לְאוֹת, עַד שֶׁמִּתְחַבְּרִים כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דִּבּוּר. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּתֵיבוֹת שְׁלֵמוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַבְּרִין שְׁתֵּי הַתֵּיבוֹת. וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט יוֹתֵר, עַד שֶׁגּוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת. וְאַחַר כָּךְ מְלַקֵּט יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְהוֹלֵךְ מֵאָבוֹת לִגְבוּרוֹת, וּמִגְּבוּרוֹת לִקְדֻשּׁוֹת, וְכֵן הוֹלֵךְ לְהַלָּן יוֹתֵר. מִי יְפָאֵר גֹדֶל פְּאֵר הַלִּיקּוּטִים וְהַקִּבּוּצִים, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִילָּה….
“…עַל כֵּן הַכְּלָל – שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִילָּה כֻּלָּהּ. וּבְכָל דִּבּוּר שֶׁמְּדַבֵּר, יִהְיֶה נִמְצָא שָׁם כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתְּפִילָּה, וּמֵהַתְחָלַת הַתְּפִילָּה עַד הַסּוֹף יִהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. וּכְשֶׁעוֹמֵד בְּהַדִּבּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַתְּפִילָּה, יִהְיֶה עֲדַיִן עוֹמֵד בְּתֵיבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִילָּה, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתְפָּרֵד אֲפִלּוּ מֵאוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִלָּה…
“….כִּי אֲפִילּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִין וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית – בְּוַודַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל, רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת. כִּי בְּוַודַּאי כָּל הַיִּסּוּרִין בָּאִים בְּכַוָּונָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ, אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו. וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי כַּוָּונַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַודַּאי רַק לְטוֹבָה. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּונַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֹא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִין כְּלָל, רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה מִגֹּדֶל רֹב הַטּוֹבָה, שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ. כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ”ל. וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב. אַךְ עִיקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת, עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין כַּנַּ”ל” (ליקוטי מוהר”ן חלק א, סה).
אנחנו יכולים ומסוגלים לעבור את הלילה של הגלות. רק זכרו שהקב”ה אתכם תמיד. עצמו את העיניים לכל מה שמצרי ופתחו ואתן לכל מה שיהודי!
*התלמיד.
**קודש הקודשים. זה די ברור עד כמה העיניים שלנו קדושות ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליהן.
***אוסנת הייתה ביתה של דינה, והמאומצת של פוטיפר (בראשית מא, נ).
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, ערבית ד, א-ב).
אתם מוזמנים ליהנות מההשקפה והחכמה העמוקה והמיוחדת שיש ביהדות בקישור הזה!
