מי שרוצה לעבוד בקלות שיאמין בעצמו, אחרת הוא יאלץ לעבוד קשה גם ברוחניות וגם בגשמיות. התורה מעידה שהסיבה שבני ישראל לא שמעו לקול משה הייתה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כאשר יש קוצר רוח – חוסר אמונה, בהכרח עובדים קשה!
פרשת השבוע היא פרשת וארא. השם מבטיח לעם ישראל להוציא אותם ממצרים ולהביאם לארץ ישראל. משה אמר לבני ישראל את דברי השם, אך התורה מספרת שהם לא שמעו אליו: “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות ו ט).
רבי נחמן גילה סוד נפלא: כל אדם צריך להאמין גם בעצמו. כולנו יודעים שצריכים להאמין בבורא. רובנו יודעים שצריכים גם להאמין בצדיקים אמיתיים, חלקנו יודעים שצריך להאמין בטוב שבחברים, אך מי מדבר על ‘אמונה בעצמו’? ומה זה בכלל ‘אמונה בעצמו’, במה אדם צריך להאמין בעצמו?
לפני שנבין את הדברים, נלמד קודם רעיון נפלא שרבי נחמן גילה וכך נוכל להבין את הדברים היטב:
כשיש לאדם אמונה, הוא יכול לעבוד את הבורא בכל דבר, והוא לא נדרש לעבוד אותו בקיצוניות, בעבודות קשות. חכמינו למדונו: “אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו” (עבודה זרה ג), זאת אומרת, הבורא לא מבקש מאתנו דברים שאיננו מסוגלים להתמודד עמם. הבורא רוצה שנחיה ונקיים את מצוותיו. בכל מצוות התורה, אם מעמידים יהודי בפני ברירה אם לעבור עבירה ואחרת ימיתו אותו, הוא מצווה לעבור את העבירה, כי ערך החיים חשוב יותר כמו שנאמר “וחי בהם”. אולם ישנן שלוש עבירות חמורות: לא לעבוד ‘עבודה זרה’, לא ‘לגלות עריות’ כגון לבוא על אשת איש, ולא ‘לרצוח’ נפש. אם יהודי עומד בניסיון באחת משלוש העבירות הללו, למשל לבגוד באמונתו בבורא ולעבוד עבודה זרה הוא מחויב למסור את נפשו ולמות, ולא לעבור עליה חלילה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תיתנו לשקר להונות אתכם – שמות
לא מוותרים על אף יהודי – פרשת ויחי
אולם לעתים האדם נדרש לקיצוניות ומסירות נפש גם על מצווה קלה. זה קורה בעת שהגויים גוזרים להעביר את עם ישראל על דתם. הגמרא (סנהדרין עד ב) מביאה לכך דוגמא: “אערקתא דמסאני” – רצועות המנעל. רש”י מפרש: “אם היהודים נוהגים לקשור את הנעל באופן מסוים ואילו הגויים נוהגים לקשור באופן אחר, והם דורשים ממנו לקשור דווקא באופן שהגויים קושרים, אז, בעת גזירת שמד, כאשר רוצים להעביר יהודי על אמונתו, יהודי נדרש למסור את נפשו גם על מנהג יהודי פשוט, כאילו מדובר באחת משלוש העבירות החמורות – איסור עבודה זרה. על פי רעיון זה מלמד רבי נחמן, שהקיצוניות ומסירות נפש נדרשות כאשר האמונה פגומה.
ממשיך רבי נחמן ומלמד: כאשר הגויים גוזרים לעבור על הדת זה נחשב לכפירה מוחלטת בבורא, עבודה זרה נחשבת למוות, ללא רוח חיים, עליה נאמר בפסוק: “אף אין יש רוח בפיהם” (תהלים קלה) ולכן צריך למסור את הנפש לגמרי. מנגד, אמונה שלמה נקראת ‘ארך אפיים’ שהיא רוח חיים בשלמות (‘ארך אפיים’ היא אחת משלוש-עשרה מידות של רחמים, היפך הכעס). מכיוון שכאשר יש לאדם אמונה בשלמות, אין דבר שמקצר את רוחו וגורם לו להיחלש בדעתו, כל הסערות והקשיים שהוא חווה אין בכוחם להזיזו ממקומו, כי יש לו את ה’אורך רוח’ לדלג ולהתגבר על כל המכשולים והקשיים שהוא חווה ולעבוד את השם בקלות, באמונה ובכל מצב (ליקוטי מוהר”ן ח”א קנה). אנו רואים אם כן, שחוסר אמונה מוחלט נחשב ש’אין רוח’ בכלל, ואמונה בשלמות נחשבת ל’ארך אפיים’ כלומר ‘רוח בשלמות’.
הבורא לא מבקש מאתנו דברים שאיננו מסוגלים להתמודד עמם. הבורא רוצה שנחיה ונקיים את מצוותיו!
מכאן מלמד רבי נחמן שכאשר יש לאדם אמונה, רק שהאמונה שלו אינה בשלמות, זה נחשב ל’קוצר רוח’ שהוא כמו ממוצע בין עבודה זרה, אין ‘רוח’ כלל, ל’ארך אפיים’ שהיא רוח בשלמות. לכן, כאשר יש לאדם ‘קוצר רוח’ כאשר האמונה שלו אינה בשלמות, הוא נדרש לעבוד את השם בעבודות קשות, בקיצוניות. בדיוק כפי שיהודי צריך למסור את נפשו לחלוטין אפילו על דבר קל, כאשר מבקשים להביא אותו לכפירה מוחלטת בבורא, מסיבה זו בדיוק, כאשר האמונה אינה בשלמות, האדם נדרש לעבוד את השם באופן קשה יותר מהרגיל.
אולם בניגוד לדעה הרווחת שחוסר אמונה נחשב רק מי שלא מאמין בקדוש ברוך הוא, רבי נחמן מלמד שגם מי שלא מאמין בעצמו נחשב ל’חסר אמונה’. רבי נחמן מפרש בכך את דברי הגמרא על הפסוק: “מי בז ליום קטנות”? חכמינו דורשים על פסוק זה: “מי גרם להם לתלמידי חכמים שיתבזבז שולחנם שלעתיד לבוא? קטנות שהייתה בהם”, רבי נחמן מפרש שהכוונה שהייתה להם קטנות אמונה בעצמם, שהם לא האמינו בעצמם (ליקוטי מוהר”ו ח”ב פו).
מה הכוונה אמונה בעצמנו? תשמעו סיפור שסיפר רבי נתן: “כאשר רבי נחמן גילה את התורה הזאת, עמדתי לפניו משתומם וחשבתי לעצמי: ‘מה הוא מתכוון לומר לי שאני ‘חסר אמונה’ ולכן אני צריך להתאמץ כל כך בעבודת השם? הרי בטוח אני לא שייך לקטגוריה של אלו ש’לא מאמינים’, אז מה הוא מתכוון לומר לי בתורה זו? רבי נתן ממשיך בתיאור, רבי נחמן ענה לי בגערה: ‘ואם אתה מאמין, עדיין אין לך אמונה בעצמך’!” (שיחות הר”ן קמ).
רבי נתן מבאר את דבריו בבהירות ובנעימות: “אמונה בעצמנו פירושו שאנחנו חשובים בעיני הקדוש ברוך הוא, שיש למעשינו ערך, שהקדוש ברוך הוא בטובו רוצה את עבודתנו. כן, מעניין אותו אם אנחנו עושים טוב או חלילה לא. לא כמו שאנשים חושבים לעצמם, אני סתם אדם פשוט ומה זה משנה האם זה מוסיף הרבה או חלילה גורע הרבה אם אני לא כמו שאני צריך להיות? התשובה היא בהחלט כן. כל יהודי, הנשמה שלו גבוהה מאוד, וכל מעשה שלו משמעותי מאוד לקדוש ברוך הוא, וככל שהאדם יאמין בעצמו כך הוא יותר יחשיב את המעשים שלו ויתנהג בהתאם. זה אומר, בעצם, שעיקר הסיבה שאנחנו לא כפי שאנחנו צריכים ורוצים להיות היא בגלל שחסרה לנו אמונה בעצמנו.
אמונה בעצמנו פירושו שאנחנו חשובים בעיני הקדוש ברוך הוא!
רבי נתן מוסיף שחוסר אמונה בעצמנו פוגע באמונתנו גם ב’אמונת חכמים’, וזה גורר בעקבותיו חוסר אמונה בבורא. הוא מסביר את הדברים במשל מהחיים: “אם אדם מאמין בקדוש ברוך הוא ומאמין בצדיקים אמיתיים, וגם מאמין בחברים טובים, רק הוא אומר לעצמו: “הצדיקים הם בוודאי אנשים נפלאים וכך צריך להיות. אה, גם החברים שלי נפלאים וצדיקים והם משהו מיוחד, אבל אני… אני לא שייך לזה, אין לי מה לחפש שם, אין לצדיקים מה להוסיף לי, אין להם שום דרך לשנות אותי לטובה, כזה הייתי וכזה אשאר”. מסביר רבי נתן, “זהו פגם אמונת חכמים הגדול ביותר, כאשר אדם מאמין כביכול בצדיק אך הוא לא מאמין שיש בכוחו של הצדיק לעזור לו, בגלל שהוא לא מאמין בעצמו שיש לו את היכולת להשתנות, זה הפגם הכי גדול באמונת חכמים וממילא גם באמונתו בקדוש ברוך הוא”.
בכך רבי נתן מביא דוגמה מאדם הראשון. אצלנו ‘אמונת חכמים’ מתפרשת בכמה אופנים כולל כפשוטו להאמין בחכמים אמיתיים, אולם אדם הראשון נברא יחידי, במה יכולה הייתה ‘אמונת חכמים’ לבוא אצלו לידי ביטוי, מי היה שם שהוא היה צריך להאמין בו? ברור אפוא שהכוונה להאמין בעצמו שזוהי בחינה של אמונת חכמים. אילו אדם הראשון היה מחשיב מאוד את עצמו ומאמין שכל העולם תלוי בו וכמה חשוב ומשמעותי כל צעד שהוא עושה, הוא לעולם לא היה מתפתה לאכול מעץ הדעת.
ומה עם ענווה, איך זה מסתדר עם מה שאנו יודעים שהאדם צריך להיות עניו ושפל? על זה השיב רבי נחמן: “ענווה אין פירושה להיות בטלן כפי שהוא הגדיר זאת: “שפל, עצב ונבזה”, כלל לא. אין כל סתירה בין הכרת ערך עצמי לבין שפלות שהיא ביטוי של ביטול לבורא שהיא ענווה אמיתית, ענווה שמביאה שמחה בעקבותיה”. זוהי הענווה של משה רבנו שהיה בעל כושר מנהיגות שאין כמותה בעולם, ועם זאת עניו ביותר כפי שהתורה העידה עליו: “והאיש משה עניו מאוד על כל פני האדמה”. לכן רבי נחמן מלמד שלא יתכן להגיע לענווה אמיתית כזו ללא תפילה, כי בעבודה עצמית קשה מאוד להכניע את האנוכיות והגאווה, וכאשר מנסים להכניע את הגאווה מיד מגיעה התחושה של ‘ראש קטן’ ובטלנות, שהיא בוודאי לא ענווה (ליקוטי מוהר”ן ח”ב כב, עב).
מי שמסתובב עם תחושה של ‘קוצר רוח’, בטלנות, חוסר אמונה בעצמו, קשה לו מאוד לעבוד את השם בקלות. זה מה שהתורה מעידה: ולא שמעו אל משה, “מקוצר רוח ומעבודה קשה”, כי כאמור זה תלוי בזה. כאשר נזכה להאמין בעצמנו ונזכה ל’ארך אפיים’, נזכה גם לאמונת חכמים לשמוע בקול משה ולאמונה שלמה בבורא.
(על פי ליקוטי הלכות, פיקדון ה ז).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
