חיסכון כספי כידוע הוא דבר אדיר שבזמן הנכון יתברר כהשקעה חכמה מאוד, אז תארו לכם כמה השקעה לעתיד בעניינים הרוחניים שלנו היא הדבר הכי משתלם שאנו עושים בשביל עצמנו!
פרשת פנחס היא המשך ישיר לפרשת בלק. היא פותחת במילים “וידבר ה’ וגו’ פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו'”.
פרשה זו מחוברת למסופר בסוף הפרשה הקודמת – פרשת בלק, המסתיימת במעשה טראגי: עם ישראל חוטאים בבנות מואב ובנות מדין, מגיפה פרצה בעם וכילתה רבבות, השיא החמור ביותר של המקרה קורה כאשר נשיא שבט שמעון, איש מורם מעם, מתייצב עם בת ניכר מדיינית מול משה רבנו ולעיני כל ישראל, ומצהיר שהוא רוצה לחטוא איתה לא בהסתר בבושה אלא בגלוי. הוא פונה בהתרסה למשה רבנו לעיני כל העם ושואל אותו: “זו (בת ניכר) אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התיר לך”?. התורה מספרת שמשה רבנו וכל העם עמדו נבוכים וחסרי אונים. מצד אחד משתוללת מגיפה, עם ישראל חוטא ואין מי שיעצור בעדם והנה הם עומדים מול השיא הקשה ביותר כאשר נשיא שבט בא בעזות מצח בהתרסה וללא כל בושה, ולא זו בלבד, אלא שהוא מנסה להמריד את העם נגד משה ולזלזל באיסור החמור בפלפול תורני כביכול: “אם זו אסורה, בת יתרו מי התיר לך”? חוסר האונים של משה רבנו מעודד כביכול את זמרי נשיא שמעון ולעיני כולם הוא נכנס עם המדינית לאוהל בכוונה מפורשת לחטוא. התורה מתארת את המעמד הכאוב: “והמה בוכים פתח האוהל”.
לעומת האנדרלמוסיה ואוזלת היד של כולם ניצב פנחס, והוא נזכר בהלכה ששמע בעבר בעצמו ממשה רבנו: “הבועל ארמית (בת ניכר) קנאים פוגעים בו”. אמת, זו הלכה שאין מורים כן, כלומר לא עומדים ודורשים את ההלכה בפומבי, אבל כאשר בלב אדם מתעוררת קנאה אמתית לכבוד השם, ובפרט במצב הנוכחי שבו שם השם וכבודו נרמסים בחוצות לעיני כל עם ישראל – יש לבצע בו משפט אמת במקום. פנחס בא למשה רבנו ומזכיר לו ששמע בעבר את ההלכה הזאת בשמו. משה רבנו עונה לו: “קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא” – “מי שמביא הודעה ומבשר בשורה, הוא ישמש גם כשליח”. פנחס קם ועושה מעשה, הוא מסכן את עצמו מול שבט שמעון העלולים לרצוח אותו נפש אם יפגע בנשיא שבטם, ונכנס לאוהל שבו נמצאים זמרי והמדינית ופוגע בהם בעיצומו של החטא. ואז, ברגע אחד הכל מסתיים, כולם רואים את המיאוס שבחטא ואת התוצאות המרות של החטא ונבזות החוטאים. המגיפה נעצרת ורוח הטירוף של החטא פוסקת מהעם, הכל בעקבות המעשה של פנחס.
בתמורה למעשה זה השם מבטיח לפנחס: “הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אם ננסה לצייר לנגד עינינו את ההתרחשות הזאת, האם נוכל לעמוד בכאב שבסיטואציה בו עמד עם ישראל באותם רגעים עד שבא פנחס ועצר את המגיפה? נשיא שבט מישראל קורא תיגר על מנהיגם של כל עם ישראל ובמצח נחושה שאין כמותו הוא משווה, כביכול, בין מעשיו למעשה של משה, ולעיני כולם הוא הולך לבצע מעשה חסר מוסריות במצח נחושה בתואנה למדנית כביכול?
רבי נתן מבאר את הדברים בבהירות על פי דברי רבי נחמן מברסלב: הצדיק חותר כל ימיו למלאות את רצון הבורא בכל הליכותיו, גם בקיום המצוות הרוחניות וגם במעשים פיזיים גשמיים כמו אכילה ושתיה וכל צרכי הגוף של היתר ובכל התאוות, בכולם הצדיק מתכוון אך ורק לקיים את רצון הבורא. אולם, למעשה, הדבר כלל אינו קל. להתאמץ בקיום מצוות ולכוון בכך לעבוד את השם זה משהו אחד, ולעסוק בצרכים אישיים שיש בהם גם תאוות אישיות ולכוון גם בזה אך ורק לשם קיום מצווה וקיום רצון הבורא ולא הנאה אישית, זה כבר דבר אחר לגמרי והרבה יותר קשה ליישום.
אך כאשר אדם זוכה והוא מזכך את עצמו וכל פעולותיו הם אך ורק קודש להשם, הוא זוכה ותורתו נעשית זכה וברורה, התורה שהוא זוכה ללמד הינה תורה צרופה ואין מקום בו לספקות. לכן משה רבנו, שזיכך את עצמו כל כך ברמה כזאת שכל מעשיו היו אך ורק לכבוד הבורא, זכה להשיג מדרגות כה גבוהות והתורה שהוא זכה להמשיך לכל עם ישראל היא תורה בהירה, ברורה ומזוככת. לעומת זאת, מובן שאלו שלא זכו לזכך את עצמם לא די שהתורה שלהם אינה ברורה ומזוככת, להיפך, התורה שלהם מלאה ספקות וניגודים ומסולפת לחלוטין.
זה מה שקרה לזמרי, אין ספק שנשיא שבט מישראל לא הגיע ברגע אחד למצב הזה לעמוד עם תורה מסולפת – המתירה עבירה חסרת עכבות מוסריות ברמה הנמוכה ביותר, מול תורה צרופה וזכה של משה רבנו. זה התחיל בצעדים איטיים ומדורגים כאשר במקום לעלות בסולם הרוחניות ולהזדכך ברוחניות, הייתה לו פנייה של תאווה ברמה אישית. הוא לא הצליח לכוון בכל מעשיו ולקדש אותם על מנת לקיים את רצון הבורא גם בצרכים האישיים, וכך הלך והתדרדר מדחי אל דחי. כעת הוא כבר פיתח טינה אישית כלפי משה המזוכך והקדוש, אולם אם בשלב זה הוא היה מודע לכך שהחיסרון הוא אצלו, ומשה רבנו אכן מזוכך ותורתו מזוככת ועליו לבטל את עצמו מול משה רבנו, אז בסופו של דבר הייתה לו תקווה והוא היה מצליח לעלות שוב ברוחניות. אולם גאוותו לא נתנה לו להודות בטעות שמשה רבנו עולה עליו בהתקדשות, וזה גרם לו לפתח שנאה אישית נגד משה רבנו יחד עם התרת הרצועה בכל הקשור לגבולות הקדושה, עד שברגע האמת כאשר עמדו כל ישראל ברגע מכריע של חטא בנות מדין הוא הגיע לשפל מוסרי נמוך ביותר, תוך שהוא מעוות לחלוטין את הלכות התורה ועם לעג מוחלט לדברי משה וכל זאת לעיני כל העם.
הצדיק חותר כל ימיו למלאות את רצון הבורא בכל הליכותיו, גם בקיום המצוות הרוחניות וגם במעשים פיזיים גשמיים כמו אכילה ושתיה וכל צרכי הגוף של היתר ובכל התאוות, בכולם הצדיק מתכוון אך ורק לקיים את רצון הבורא.
למעשה, זה היה רגע כל קשה שגם משה רבנו עצמו, למרות שהיה כל כך מזוכך ותורתו כל כך ברורה ומזוככת, לא היה לו כוח לעמוד מול הסילוף של זמרי, וידיו של משה רפו לחלוטין כפי שהתורה מתארת את זה: “והמה בוכים פתח האוהל”. פנחס היה השליח הנכון להחזיר את הכבוד האבוד של השם ולהחזיר את הכבוד לתורה הברורה ולהציל את העם מהתורה המסולפת של זמרי.
אולם מכיוון שזמרי סילף כל כך את הלכות התורה, וגרם לסילוף חמור כל כך של התורה וחוסר יכולת להציג את הדעת האמתית של התורה, גם מול משה רבנו – שהיה שיא השלמות של תורה ברורה ומזוככת, לא הייתה שום ברירה לפנחס אלא לקחת רומח ולבצע משפט אמת בזמרי יחד עם המדיינית, ורק באופן זה לעצור את הטירוף והסילוף שזמרי ניסה להחדיר בעם ישראל.
היזהרו מסילופים ועיוותים, יש להם מחיר כבד!…
עכשיו מובן למה השם מבטיח לפנחס בתמורה למעשהו: “הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל”. מה הקשר, לכאורה, בין הקנאות של פנחס לבין התמורה של ברית שלום וכהונת עולם? לאור ההסבר שהבאנו לעיל הדברים מובנים באופן נפלא, הסיבה שפנחס לא השתמש בוויכוח ובהיגיון צרוף להראות לכולם את הסילוף שבתורת זמרי, הייתה מכיוון שזמרי סילף את הלכות התורה בצורה כזאת שלא היה ניתן לענות עליה בדרך שכלית, ולכן פנחס היה חייב להילחם בו בדרך של משפט אמת, אולם בתמורה לכך הקב”ה הבטיח לפנחס את הכוח והיכולת להראות את התורה הברורה והצרופה, באופן כזה שהאמת תהיה כל כך ברורה שלא יהיה כל אפשרות לסלף אותה, וזה כלול בכוח המתנה של הכהונה, שהיא היכולת של הוראת הלכות התורה בהיגיון צרוף כפי שנאמר: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו”. פנחס בעקבות מעשה הקנאה לכבוד השם אף זכה להיות אליהו הנביא שעליו נאמר: “אין אליהו בא לטמא או לרחק אלא לעשות שלום”. כאשר פנחס לבש את מידת הקנאה בעקבות הלעג של זמרי על משה ולא היה שייך לעמוד ולהוכיח את אמיתתו של משה, הוא נאלץ להרגו במשפט אמת ברומח, אולם כאשר פנחס יתגלה לעתיד לבוא כאליהו הנביא הוא ישלים את החלק של ההוכחה לעיני כולם. אז כולם יכירו באמת ובהלכות המבוררות והמזוככות ולא יהיה עוד שום ספק באמיתת דיני התורה ומשפטיה. בכך, ההבטחה שהשם מבטיח לפנחס מהווה גמול ישיר למעשהו של פנחס.
(מבוסס על דברי רבי נתן על פי ליקוטי הלכות, הלכות ראשית הגז לכהן, הלכה ה, א-יב)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
