ידע זה לא הכל בחיים וגם לא ביהדות. ההצלחה והמעלה של האדם נמדדת לפי ההשקעה ולפי המעשים בפועל, ולא לפי הידע או הכישרונות. הדרך להגיע למעשים בפועל עוברת דרך כיסופים אמיתיים ושאיפות טובות. זה המסר של פרשת השבוע.
פרשת השבוע היא פרשת קרח. הנושא העיקרי והמרכזי בפרשה הוא סיפור המחלוקת של קרח ועדתו נגד משה רבינו. קרח חכם מופלג, עשיר ומכובד, מהמשפחות המיוחסות ביותר בעם ישראל, משפחת קהת בן לוי, והוא יצא במסע מפלג שהחל בראשי העם, ראשי הסנהדרין, וגדולי וטובי העם ועד האחרון שבהם נגד משה רבינו. הסוף המר של קרח ועדתו היה שהם ירדו חיים לשאול, הם ומשפחותיהם ורכושם נבלעו באדמה בעודם בחיים.
ללא שמבינים היטב את הרקע, העונש נראה כבד וקיצוני מעט. רש”י מתייחס לכך: “בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות (גיל 13), ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן נענשו אף יונקי שדים” (רש”י במדבר טז כז). לכן חשוב להבין היטב מה היה החטא של קורח ומה היה כל כך חמור במאורע הטראומתי כפי שמתואר בתורה: “וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ” (במדבר טז לד).
תחילה, העובדות:
קרח יצא במסע מפלג בעם נגד משה, הוא ריכז סביבו דיינים וראשי סנהדראות וניסה להוכיח להם כביכול שיש חוסר היגיון (חלילה) במצוות, ומשכך הוא רצה להוכיח כאילו משה ואהרן המציאו (חלילה) את דיני התורה בעצמם. למעשה, במבט לאחור, כולם יודעים שהכל נבע מקנאה אישית בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (רש”י במדבר טז, א), מה שאומר, שהכל עניין אישי לחלוטין. אולם כלפי חוץ, קורח הסתיר את כוונותיו הזדוניות והסתתר באצטלה של מבקש ודורש אמת.
אולי גם זה יעניין אתכם:
קורח הציג את דבריו בדרמטיות ובלעג, הוא הגיע לבוש בטלית שכולה תכלת ושאל את משה: טלית זו שכולה תכלת, חייבת בציצית או פטורה? משה השיב: חייבת. קורח שאל: “טלית שיש בה חוט אחד של תכלת פוטרת את כל הבגד, איך יתכן אם כן, שטלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה וגם בה חייבים להטיל ציצית”? (במאמרנו לפרשת תזריע מצורע הבאנו את דברי רבי נתן שמסביר היטב את טעותו ומה הסתתר מאחורי כוונותיו הזדוניות).
קורח המשיך בדבריו: “כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם, ומדוע תתנשאו על קהל השם”? (במדבר טז ג). קורח סבר שכאשר יש לאדם את הידע והכישורים התורניים, אין כל עדיפות רוחנית לעבודה הפנימית של האדם. משכך, הוא סירב להכיר במעלתם של משה ואהרן על פניו וטען: “כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בהר סיני כיצד השם אמר את הדיבור הראשון מעשרת הדברות ‘אנכי’ ה’ אלוקיך (רש”י), אם כן, ‘אין יותר מקום להפרשי מעמדות’, ובהתאם לכך הוא חפץ שגם לו תהיה תורנות קבועה בכהונה.
אולם קורח טעה טעות חמורה: המדד העיקרי שבו האדם נמדד אינו רמת הידע, גם לא זו של התורה כשהיא איננה כוללת התאמצות להתעלות רוחנית ועבודה רוחנית להתקרב לבורא, להתפלל בכוונה ולהתרחק מתאוות גופניות.
כאן אנו מגיעים לנושא חשוב ביותר בתפקידנו ומהותנו כאן בעולם, הכיסופים והקשר שלנו לבורא עולם.
רבי נחמן מלמד מושג נפלא:
אותיות ללא נקודות הן עיצורים חסרי משמעות ודומות לגוף ללא נפש. אין אפשרות להתקדם מאות לאות ללא נקודות. לכן האותיות לכשעצמן הן דומם כגולם ללא תנועה. הנקודות הן אלו שנותנות תנועה וחיות לאותיות. במובן זה האותיות דומות לנפש/נשמה. הדבר מרומז בפסוק: “נקודות הכסף” (שיר השירים א) מלשון כיסופים, כלומר: הכיסופים יוצרים את הנקודות ובהתאם לכך פועל הגוף. אם היינו ממשילים את זה בימינו, זה כמו מכשיר חשמלי הפועל על חשמל ובהתאם לתוכניות הקיימות בהוראות ההפעלה, כפי שמפעילים אותו כך הוא יפעל.
בהמשך לאמור, בכל דבר בבריאה ישנן אותיות, והכל מופעל בהתאם לכיסופים שהם כאמור הנקודות שמפעילות את האותיות. אם אדם כוסף לדבר טוב, הוא מפעיל את הטוב הקיים באותו הדבר ובכך הוא מחזק את הטוב ונמשך לטוב, אך אם הוא חלילה כוסף לדבר רע, הוא מעורר את הכוח הרע וממשיך על עצמו רע. גם בלימוד התורה זה כך – לא די בלימוד, צריך להאיר את אותיות התורה באמצעות כיסופים. במושגים של ‘למדן’ ו’צדיק’ הדברים מתפרשים כך: לא די להיות ‘למדן’ שיודע את התורה, על האדם להיות גם ‘צדיק’. כלומר, לחתור לקיים את התורה ביראה הקודמת לחכמה. כאשר אדם לומד תורה, אם הוא זוכה וכוסף לטוב הוא גורם להשפעה טובה, מכיוון שכל דבר בבריאה מקורו בתורה, והתורה היא בבחינת: “זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם מוות” חלילה (יומא עב ב). (ליקוטי מוהר”ן ח”א לא).
המדד העיקרי שבו האדם נמדד אינו רמת הידע, גם לא זו של התורה כשהיא איננה כוללת התאמצות להתעלות רוחנית ועבודה רוחנית להתקרב לבורא, להתפלל בכוונה ולהתרחק מתאוות גופניות!
נשוב לפרשה שלנו: קורח הרגיש שהוא כל כך קרוב לבורא רק בגלל הידע שלו, והוא היה מוכן לקחת סיכון ולהקריב את הקטורת וחשב שזה יתקבל ברצון רק בגלל הידע שלו, בגלל שהוא כל כך גאון ולמדן והוא מבין בדברי הבורא ויודע את סודות התורה ואת סוד הקטורת.
אך זו הייתה טעות חמורה! לא די בידיעת התורה בשביל להתקרב לבורא. אין אפשרות ללמוד ולדעת את התורה ובה בעת להישאר עם התאוות. עיקר הקרבה לבורא נמדדת לא בידיעת הדברים, כי אם ביישומם! ככל שמיישמים את הדברים יותר כך מתקרבים יותר לבורא.
לכן קורח שחטא בזה נענש בבליעתו באדמה, האותיות מקבילות לגוף והנקודות לנשמה. גם השמים והארץ מקבילים לגוף ונשמה, כמו שאמרו חכמינו ז”ל על הפסוק: “יקרא אל השמים ואל הארץ מתחת” (תהילים נ); ‘אל השמים מעל’ זו הנשמה, ‘ואל הארץ מתחת’ זה הגוף” (סנהדרין צא).
אותיות ללא נקודות הן עיצורים חסרי משמעות ודומות לגוף ללא נפש…
קרח זלזל לחלוטין במושג ה’כיסופים’ ובכך הוא נתן ביטוי לגוף כאילו זה העיקר. המחלוקת הדרמטית והצורה שבה הוא חלק על משה יצרה ביטוי פיזי. הוא צייר את אותיות התורה לרע ובכך נמשכו צירופי אותיות התורה לרעה והגבירו את הבחינה של הגוף על הנשמה, עד שנוצר ממש “פה” לאדמה לבלוע אותו. במקום שהגוף ייכנע לחלק הרוחני וישרת אותו, הוא ביקש שהנשמה, הכיסופים, ישרתו את הגוף, את הארץ. לכן הארץ באמת פתחה את הפה ובלעה אותו.
התיקון לכך הוא להגביר את התשוקה לטוב, כל מי שחס על נפשו ורואה מה שעובר עליו ברוחניות, צריך פשוט לפתוח את פיו ולתת ביטוי לנשמה, לצעוק להשם. גם כאן ישנן רמות מעל רמות. לא די ליישם את הדברים באופן טכני, זה צריך להיות מלווה בכיסופים ברצונות אינסופיים, בתשוקה מתמדת להתקרב לבורא, כך משיגים רמות מעל רמות של קרבה אמיתית לבורא. הדרך לחבר בין ‘למדן’ ל’צדיק’ היא על ידי תפילה.
הדברים מאירים כשרואים את דברי המדרש: רבי יהודה בן בבא אומר: “עדת קרח עתידה לעלות, כתוב בעדת קורח: “‘ויאבדו’ מתוך הקהל”, ובדוד המלך בתהילים הוא אומר: תעיתי כשה ‘אובד’ בקש עבדך’, כפי שהאבדה של דוד עתידה להתבקש, אף כאן (בעדת קורח) היא עתידה להתבקש.
מסביר רבי נתן: המדרש מגלה לנו כיצד הדרך לתקן את חטא קורח ועדתו. על ידי תפילה בפשטות כמו שדוד המלך עליו השלום עשה: הוא העתיר להשם בכל כוחו, בכל מצב הוא תמיד צעק להשם: “תעיתי כשה אובד, בקש עבדך” (תהלים קיט). והצעקה, התפילה הזאת היא זו שעתידה לגרום לביקוש האבדה.
כך גם זכינו בדורנו לספר הנפלא ליקוטי תפילות של רבי נתן שכולו מבוסס על ‘תורות’ לקיים את התורות את החידושים הנפלאים שרבינו הקדוש גילה בספרו ליקוטי מוהר”ן. הסוד הזה מוסבר בליקוטי הלכות ובגלל קוצר המקום לא נאריך בעניין זה כעת, רק נצטט קטע קצר בעניין (ליקוטי הלכות, ראש חודש ה):
“ועל פי ההנהגה הכללית שהזהיר רבינו (רבי נחמן) ז”ל, לכל אחד ואחד כמה וכמה פעמים להרבות בהתבודדות בכל יום ויום, דהיינו לפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון לעז (כל אחד בשפת אם שלו), לבקש מלפניו יתברך שיקרבהו לעבודתו יתברך. והזהיר לעשות מהתורות תפילות, דהיינו כל הדברים הקדושים שגילה בכל תורה ותורה לעשות מזה תפילה, לבקש ולהתחנן מהשם יתברך שיזכה לבוא לכל זה”.
רבי נתן מבאר שתפילה כזו גבוהה אפילו יותר מתורה, כדבריו: “ותפילה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבה, תפילה כזאת היא עיקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקיים את התורה, שזה עיקר שלמות התורה, כי ‘לא המדרש עיקר אלא המעשה’ (אבות א יז).
(על פי ליקוטי הלכות, הלכות אומנין ד, לה)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.