מה הקשר בין השבת למחשבות שלנו, להכנות לכבודה וקריאת פרשת השבוע פעמיים בעברית ופעם בארמית? רמז בראשי-תיבות: חב”ד….
פרשת השבוע – לתרגם את הגשמי לרוחני!
המסורת היהודית מזהה שלושה פנים של המודעות האנושית: חכמה, בינה ודעת.
החכמה – היא החשיבה האנושית המתבטאת כהתגלות עמוקה, כהברקה המשרה עלינו תחושת פליאה ויראה עצומה.
בעולמה של המודעות האנושית, החכמה היא החשיבה הטהורה “הבלתי מוגדרת” – הבהירות השקטה של חשיבה לא דואליסטית הרואה בכל דבר את מהותו העמוקה, ובכך גורמת לנו להרגיש קשר עמוק אל הכל.
הבינה – ההבנה, היא העיבוד השכלי של החכמה. היא הרחם בו מתעברת החכמה ומתפתחת, המצע המזין את הברקת החכמה ומאפשר לה לפרוח בהדרגה ולהתפתח לרעיון שלם ובשל.
אולי גם זה יעניין אתכם:
בעולמה של המודעות האנושית, הבינה היא “החשיבה המנתחת” – התפישה האינטואיטיבית של מוח “מברר” הרואה הכל מעמדה אובייקטיבית הנובעת מפירוד ומריחוק.
דעת – היא הפן השלישי של המודעות האנושית, הינו מיזוג החכמה עם הבינה. את המיזוג הזה של מחשבה לא מוגדרת עם מחשבת מנתחת אפשר לראות כמחשבה מאוזנת.
בעולמה של המודעות האנושית, דעת מהווה, אם כן, “חשיבה אינטגרטיבית”, היכולה ליטול מידע אקסיומטי (חכמה) ולעקוב אחריו על לפיתוחו ההגיוני (בינה), ובכל לשלבם. בעוד מצבי התודעה של החכמה והבינה הן מפעלו הפנימי של השכל, תודעת הדעת היא הכוח שלו להחצין, ההיגיון בצורה בה הוא מוחל בסופו של דבר. דעת היא גם היכולת להביע בפני הזולת את חכמתך, להעביר בצורה יעילה את מחשבותיך הפנימיות.
כאמצעי לקיום קשר עמוק ומשמעותי, קיומה של תודעת הדעת מעיד על שימוש יעיל בלשון. תפקיד חיוני זה משתקף ברעיון תרגום התורה. כדי שאפשר יהיה להנחיל בהצלחה את התורה להמוני בית ישראל, צריך היה לתרגם את העברית המקורית לארמית, השפה שבה דיברו מרבית היהודים בתקופת התלמוד.
מיד בסיום תפילת שחרית ביום שישי, היה האר”י הקדוש זיע”א – רבי יצחק לוריא, ראש מקובלי צפת, הולך לבית מדרשו וקרוא שם את הפרשה – שניים מקרא ואחד תרגום.
התרגום – בדומה לתודעת הדעת, מציין את גילויו החיצוני של השכל באופן רחב, שהרי הוא מתרגם את החכמה והבינה, הפעילות הפנימית לדרך ביטוי יומיומית.
אנו חיים את חיינו כשאנו שקועים בעסקי תרגום, במאמץ לתקשר בצורה יעילה, הן עם הזולת ועם עם עצמנו, ובמיוחד לעצמנו, את החכמה ואת הבינה הטמונות בקיום האנושי. אנו עוסקים תמיד באתגר היישום, בתרגום האידאלים והמבנים הכמו-אקסיומטיים של התורה ושל החיים למציאות הפחות אידאלית של העולם הזה. התמודדות מוצלחת עם הסתירות המרובות של החיים, תוך מיזוג מה שצריך להיות עם מה שיש – התמודדות זו באה רק עם תודעת הדעת.
גם תודעת השבת באה רק כתוצאה ממיזוג החכמה בבינה באמצעות תודעת הדעת. בדיוק כפי שהגוף זקוק לטיהור רוחני כדי לאפשר לנו לחוות את הקדושה הנוספת שהגשמיות כולה חדורה בה בשבת, כך גם זקוקה המחשבה להכנה רוחנית כדי לאפשר לנו לחוות את המודעות הרוחנית הנוספת החודרת ביום השביעי אל העולם כולו.
כמו שהגוף צריך טיהור רוחני, גם המחשבה זקוקה להכנה רוחנית כדי לחוות את היום השביעי…
פעמיים עברית ופעם ארמית
ביום שישי קוראים את פרשת השבוע פעמים בעברית ופעם שלישית בארמית. הקריאה העברית הראשונה – מקבילה לחכמה, הקריאה השנייה – לבינה, והקריאה השלישית – קריאת התרגום – מקבילה לדעת.
מילות התורה העבריות, שפת ההתגלות העמוקה והמבנה הקוהרנטי, מכינה אותנו לקראת חוויית מודעות השבת. בדרכים שהנשמה לבדה מסוגלת להרגיש, מפגישה אותנו קריאת פרשת השבוע עם תודעה של מחשבה בלתי מוגדרת המתקשרת אל מהות כל אשר בבריאה, ותודעה של מחשבה מנתחת המביאה לידי ראייה חודרת ותפישה אינטואיטיבית.
אולם, ללא קריאת פרשת השבוע בפעם השלישית, בתרגום הארמי, נותרות הכנותינו בלתי שלמות. בעוד הלשון העברית פונה אל ההיבטים הפנימים ביותר של המחשבה, היא אינה מתקשרת עם ההיבטים החיצוניים – עם אותם יסודות אשר מעורבותם היומיומית בעולם הזה מעמתת אותם עם מציאות שאינה אידיאלית. רק תודעת הדעת, התרגום לתורה, מאפשרת לנו לשחרר את המחשבה לחלוטין מדאגות ימי החול. רק בעזרת תודעה של חשיבה אינטגרטיבית אנחנו יכולים להפנות מחדש את המחשבות שלנו מהגשמי והחולי אל הרוחני והאלוקי.
באמצעות התודעה המאוזנת בה אנו זוכים על ידי מיזוג העברית של התורה בתרגום, מקדמת קריאתנו בפרשת השבוע ביום שישי את התיקון המוטל עלינו מאז נברא אדם הראשון ביום השישי הראשון של הבריאה: מילוי של המחשבות שלנו – ודרך מחשבותינו, כל דבר בעולמו של בורא העולם – בתודעה של השבת.
