איך בדור שלנו הפכה משימת חינוך וגידול הילדים לאתגר שלא היה כמותו מעולם? ואיך מתמודדים עם חוצפה של ילדים? הרב אהרן אליהו פירר עונה.
בדור שלנו הפך תחום חינוך וגידול הילדים לאתגר שלא היה כמותו מעולם. כל אדם, גם אם הוא לא איש חינוך והוא הורה לבנים ובנות יודע ומרגיש על בשרו שקרה וקורה כאן משהו חדש, הילדים של היום הם “משהו אחר”, הם חוצפנים, מבולבלים, חלשים, חכמולוגים, מדומיינים, לא יודעים מה הם רוצים, לא קשובים… בקיצור, אין להם מושג “מאין באת ולאן אתה הולך”. השיטות המקובלות והישנות לא נותנות מענה למציאות החדשה וכך מחנכים, ואפילו רבנים, עומדים אובדי עצות ופונים למטפלים למיניהם כל אחד ושיטתו, והדעות והכיוונים בעניין זה רבים ומשונים מאוד.
במאמר זה אנסה להאיר מעט את סוגיית הדור החדש בדרכה של תורה (ללא תערובת זרה) לפי דברי רבי נחמן מבסלב, מאמר “כי מרחמם ינהגם” (ליקוטי מוהר”ן תנינא).
מדוע הילדים הולכים הפוך מההורים?
ובכן, מבואר שם במאמר – שבכל בן ובת יש שתי בחינות (המאמר מציג אומנם את עניין הבן כפי שרבי נחמן מסביר, אך ההתייחסות היא לשני המינים) – האחת של “בן” והשנייה של “תלמיד”, וכן בכל תלמיד יש שתי בחינות של “תלמיד” ושל “בן”. אחד ההבדלים המהותיים בין שתי הבחינות הוא שה”בן” הוא ממש דומה לאבא, הוא ואביו רואים את הדברים בצורה שווה, כלומר ההשגות שלהם זהות[1]. לעומת זאת, מהותה של השגת התלמיד היא דווקא שאינו משיג ממש את השגת הרב-אבא, והוא בעצם רואה את המציאות בבחינה הפוכה מהרב/אב, ראייתו והשגתו הוא בבחינה של “מלא כל הארץ כבודו”, ההיפך של “איה מקום כבודו”, והוא בעצם נקרא אספקלריה שאינה מאירה, שאין משיג את השגת הרב.
אולי גם זה יעניין אתכם:
מהדברים הנ”ל אנו למדים שהבן הוא בחינה דומה לאב/רב, והתלמיד הוא בחינה הפוכה. ובאמת, בכל בן יש צד שדומה לאביו וצד שהופך לאביו (ולכן נחשב מציאות בפני עצמה). עוד שוני שישנו בין הבן לתלמיד הוא – שהבן הוא המשך טבעי של האבא ולא צריך השתדלויות רבות כדי לקבל את דעת אביו, אלא הכל קורה כאילו מעצמו. נקודה נוספת בשוני ביניהם היא – שהבן הוא כולו התעוררות דלעילא (עליונה) ואין צריך לעשות דבר להיקרא בן של מישהו, אך לא כך התלמיד – אם אינו בוחר ללמוד אזי לא יקרא כלל בתואר תלמיד[2] וכל הצלחתו לזכות לתואר של תלמיד תלויה בהתעוררות דלתתא (תחתונה) שלו – להקשיב, להתאמץ, להתגבר וכן הלאה.
הארת תלמיד שנחסרה עם החורבן הביאה לחוסר בשינויים
מובא בדברי רבי נחמן (שם באות ח) שאף על פי שהאב/רב הוא בבחינה של “שמים” כלפי הבן/תלמיד, למרות זאת, הבן נחשב בבחינה של “שמים” לעומת התלמיד שהוא בבחינה של “ארץ”[3]. ומובן מצירופי הדברים המובאים (באות י”א) שמאז חורבן בית המקדש והגלות מארץ ישראל הדבר העיקר שחסר לנו הוא בחינת “התלמיד”, כי גלינו מארצנו, ונחרב המקום הארצי שבו נכללים הבן והתלמיד. על כן, מאז החורבן התנהג העולם כמעט אך ורק בבחינה של “בן”. לדוגמה, אם אדם היה חקלאי בניו המשיכו לעבד את האדמה כמותו והבן למד את המקצוע מהאב בטבעיות. הוא לא היה צריך מאמץ מיוחד כדי ללמוד אלא הכל היה קורה מעצמו, שזו הבחינה של בן כנ”ל. כך הכל היה עובר במסורת ולא היה לבן הרבה מקום לבחור, ממילא כוח הבחירה היה מצומצם מאוד, כך שגם אם היו תמיד שינויים בין הדורות הם היו מועטים ביותר, ושינוים שקרו בעבר במשך אלף שנה היום קורים בחמש שנים (וזה בלי להגזים) וכך התנהל העולם כמעט ורק בבחינה של “בן”.
כל אדם, גם אם הוא לא איש חינוך והוא הורה לבנים ובנות יודע ומרגיש על בשרו שקרה וקורה כאן משהו חדש, הילדים של היום הם “משהו אחר”… מה עושים? איך מתמודדים עם השינויים האלה? התשובות אצל רבי נחמן מברסלב!…
נסיעת רבי נחמן לארץ ישראל החלה עידן חדש של הארת התלמיד
מתי כל זה החל להשתנות? החל מערב ראש השנה של שנת תקנ”ט לפ”ק, כשרגלי רבי נחמן מברסלב דרכו בארץ ישראל! מאותו יום והלאה החל תהליך חדש של שיבת כלל נשמות ישראל לארץ ישראל, לארציות, לבחינה של “תלמיד” כנ”ל. תהליך זה שהחל אז הולך ומתעצם עד ימינו, שמיליוני מבני ישראל גרים בארץ ישראל ועד הגאולה השלמה, בבניין בית הבחירה בעת שיתגלה לעין כל מעלת וגדולת נשמתו ותורתו של רבינו ז”ל.
ומכיוון שכל העולם נברא בשביל ישראל, נתנו השינויים הנ”ל את אותתם בכל העמים, שהחל עניין ההשכלה והקִדמה – שהם הבחינה של הקליפה הקודמת לפרי של התלמיד האמיתי – שכן שני כוחות אלו של השכלה לימודית והקִדמה, שפירושה השינוי בין הדורות, הוא במאפייני היסוד של בחינת התלמיד כנ”ל[4].
גילוי קדושת ארץ ישראל משלים נסירת התלמיד ומגלה את הייחודיות של נשמות ישראל
לפי המבואר בדברי רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות נדרים ד), מציאות התלמיד הוא בסוד הנסירה, שהתלמיד נוצר מכך שנעשה כביכול פירוד בינו לבין הבן/אבא (שהינם לגביו בבחינה אחת כנ”ל), והפירוד פירושו בפועל שהתלמיד הוא מציאות עצמית, נפרדת, עצמאית. כך שכפי גילוי קדושת ארץ ישראל, שמגלה את בחינת התלמיד, כך הנשמות החלו להרגיש צורך בעצמאות, והדרך הקודמת של להמשיך רק להיות כמו האבא והסבא לא הרווה את צורך הנפשות, אנשים החלו להרגיש צורך לגלות את ייחודם, את השוני שמתגלה בהם וכן הלאה. (ישנן דוגמאות רבות לדברים אלה, אך המשכילים יבינו מעצמם ואין מקום במאמר זה להרחיב בדוגמאות אלא רק להבהיר את כלליות העניין).
כל הנ”ל הוא תהליך הדרגתי, שככל שהזמן עובר תופס תאוצה גדולה יותר, כדוגמת חפץ שנשלח לארץ כפי קירובו אל הארץ כך תאוצת המהירות גוברת, כמו כן תהליך השיבה לארץ ישראל, לארציות, החל כצעד קטן עד שתפס תאוצה עצומה, כמו שרואים בימינו שתהליכים שלקח להם שנים בעבר קורים עכשיו בימים בודדים, וכפי עומק התהליך כך עומק החיבור אל הארץ, כך שבסוף התהליך נכללים הנפשות בתכלית הארציות, “בתוך הארץ ממש” (כנאמר באות ז).
כאשר מגיעים לתוך הארץ ממש בזה נגמרת פעולת הנסירה, ואז הנפשות כולן נמצאות במצב של תלמיד, והתלמיד בתחילת לימודו אינו יודע כלום וצריך בכוחות עצמו להתחיל מתוך החשכות של האספקלריה שאינה מאירה להתחיל ללמוד א-ב-ג- וכן הלאה, כמו כן ממש הנפשות של ימינו אף שכל אחד נולד מאבא וראה המון דברים, אף על פי כן מרגישים מבולבלים וחסרי כיוון כמו תלמיד בתחילת לימודו, רק שבימינו הוא גילוי מידת “התלמיד” בעצם, שאפילו אדם בגיל ארבעים קם בבוקר וצריך בכוחות עצמו להתחיל הכל מחדש.
הכל הולך סביב ה”בא לי”, מהמקום של העצמאות וכוח הבחירה שלהם…
דוגמאות מובהקות למה שכתבנו הן הצורך של בני הנוער שהכל יבוא מבחירה שלהם, שאף אחד לא יגיד להם מה לעשות, ובקליפה הקודמת לפרי הכל הולך סביב ה”בא לי”, החוש מראה שכל התכונות שמנינו לעיל בתלמיד מתרחשות בימינו: העצמאות, הצורך לבחור, החשכות, התהייה, הצורך בחידוש, השקיעה בגשמיות וכדומה.
הדעת הנצרכת לגידול הבנים כעת נמשכת מהמנהיג היחידי משה רבינו
לפי כל האמור לעיל, מובן שעל מנת ללמד את הדור הזה דעת, באופן שכל אחד יוכל להאיר את דעתו בעולם[5], צריכים גם דעת כזו שתתאים לגדל תלמידים ולא רק בנים, ובשביל זה צריכים אבא/רב שזכה לתכלית קדושת ארץ ישראל, ורב כזה הוא רק אחד יחידי בעולם (כמובא באות ב), שרחמן כזה הוא רק משה רבינו. ומהי רחמנותו? שמביא אותנו לארץ ישראל, לתכלית קדושתה כפי המובן מפשט הפסוק “כי מרחמם ינהגם” – שמדבר על הבאת בני ישראל ברחמים לארץ ישראל[6].
המנהיג מעורר מהשינה על ידי שנכלל בה
ומהי תכונתו המיוחדת של הרחמן האמיתי? על פי דברי רבי נחמן (המבואים באות יג) מבואר שדרי מטה ביותר (שהם התלמידים שבדורותינו) הינם במצב של מיתה, בחינת שינה, והארת הצדיק היא לעורר אותם, בבחינת “הקיצו ורננו שכני עפר”, והוא עושה זאת על ידי שמפיל את עצמו גם כן למצב של שינה[7], כלומר שזוכה לתכלית הענווה לדעת שלא השיג ולא ראה כלום בבחינת – “מה חמית”, ועל ידי זה נכלל להיות ממש כדרי מטה שהם גם כן בבחינה של שינה, רק שאצל הצדיק זה מרוב ענוותנותו ואצל הנשמות הנפולות זה מרוב עוונות[8].
כל אחד יכול וצריך להיות רב כלפי בניו
אכן, למרות שהצדיק הוא המעורר על ידי הענווה שלו, מבואר (באות ד) שכ”א צריך לקיים זאת, לעורר את בניו/תלמידיו, ואפילו מי שלא נמצא בדרגה להיות רב על כל פנים מול בניו נקרא רב. ולא עוד, שאפילו כלפי דרי מעלה שמרוב ענוותנותם יורדים לשינה כנ”ל, צריך ויכול אפילו הקטן במעלה לעוררם[9], והוא על ידי שמקשר ומכליל את עצמו בנשמת ותורת הרחמן האמיתי, עד שמושפע בו בחינה של הענווה של משה. ומהי ענווה זאת? שמאיר בו בחינה של “מה” – “מה אנו מה חיינו”, של “נחנו מה“[10], כלומר שיש לאדם קושיא על עצם מציאותו, שמרגיש שאין מציאותו ודאית כלל, וביתר ביאור: כאשר נעלמת מהאדם הארת הענווה הוא בטוח שהוא מציאות ויש לו קושיות על בורא עולם. לעומת זאת, בהארת הצדיק בבחינה של דרי מעלה של כל אחד (וכל אחד שיש בו בחינה כזאת כנ”ל) מתהפך הדבר להיות מציאותו בספק וקושיא בבחינה “נחנו מה?”, אך אם אדם יעמיק ביותר בקושיא זו תתבטל מציאותו לגמרי, לכן צריך שתהיה לו קצת הארה של מציאות עצמו (שהיא השגת הדרי מטה) שלא תתבטל מציאותו[11], ורק זו ענווה אמיתית וסוד ענווה זאת יודע רק נשמת משה בעצמו.
* * *
[1] [כמוב”פ באות ח שהבן משיג ממש את השגת האבא ושניהם בבחינת “מה” “מה חמית מה פישפשת” “איה מקום כבודו”]
[2] [אחד שנמצא בכיתה ואינו לומד כלל לא נקרא תלמיד אלא רק בדמות תלמיד והוא כעין החיה בדמות אדם המוב”פ באות ד]
[3] [והוא הכלל השביעי, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות]
[4] [ובאמת הרבה מנפשות ישראל נתפשו ברשתם ואף בא”י כפי שחזה רבינו ז”ל]
[5] [שבלא זה אין נחשב בגדר אדם כמוב”פ אות ד’]
[6] [כמבואר בפנים באות א’]
[7] [כמוב”פ באות י”ג שהשגת הדרי מעלה הוא בבחינה של שינה ע”ש]
[8] [עיין מזה בהלכות נדרים ד’ אות כ’]
[9] [כמובא בהלכות נדרים ד אות ו]
[10] [ע”ש בליקהל”כ]
[11] [כמובא כל זאת בפנים באות ט]
