הכל לטובה ויתהפך רק לטובה, גישה נפלאה זו תגלה לנו שמדובר בדבר חדש לגמרי!
בדור הזה רבים מאתנו צריכים להתחיל ממש מחדש בכל מה שנוגע ליהדות. לא ראינו בבית איך נראית שבת קדושה, לא ינקנו מקטנותנו את אהבת התורה וההערכה העמוקה לתלמידי חכמים, לא ספגנו את ההרחקה והדחייה של כל דבר כיעור וטומאה, ולא את היראה מלעבור על הלכה פסוקה – כל זה ועוד פשוט חדש לנו לגמרי!
פעמים רבות אנו בוכים במר נפשנו על ההפסד הנורא שנגרם לנו מכך, שאי שם אצל אחד מאבותינו נקטעה שושלת הקדושה וכך נולדנו לעולם של חולין, גדלנו על מושגי יסוד הבאים מעולם שבחוץ, נחלנו ערכים זרים ומה לא! וכל הדברים הללו טמונים ובנו בעומק נפשנו עד שהפכו כחלק בלתי נפרד מאישיותנו. ועכשיו, זה מאוד קשה לברר את הטוב מהרע ולאמץ אל עמוק אל תוך הנפש את התכנים והערכים האמתיים של החיים הגלומים בתורה.
אבל רגע אחד! הרי ידוע שהכל לטובה וגם יכול להתהפך לטובה! ואם נאמין ונתחזק בזה, נגלה שגם בהפסד הנורא יש צד לטובה, אך יש לחפשו ולהשיגו. הסתכלות זו אינה דבר חדש, וכבר בראשית הבריאה כאשר חטא אדם הראשון והביא על העולם קטסטרופה של סבל ומיתה, גם אז התנוצצה התקווה שהכל יתהפך לטובה.
גם זה יכול לעניין אתכם:
לפעמים, כשהשורש נקטע צומח לו שורש חדש חזק ובריא יותר. שימו לב! לא כשמתחילים משהו חדש שמנותק מהשורש אלא מפתחים מחדש, בחתירה וביגיעה, צינור חדש להתחבר על ידו למקור. אולי על זה נרמז מה שאומר רבי נחמן מברסלב – שהוא מוליך אותנו בדרך חדשה שהיא בעצם ישנה, וכלשונו: “אף על פי שהוא דרך ישן מאוד, אף על פי כן הוא חדש לגמרי” (חיי מוהר”ן שצב).
שימו לב! דברים לא יזוזו אם מתחילים משהו חדש שמנותק מהשורש, אלא רק אם נפתח מחדש, בחתירה וביגיעה, צינור שבעזרתו נתחבר לשורש!…
בסיפורי מעשיות, במעשה משבעה בעטלירס (שבעה קבצנים) מסופר על מדינה אחת שהיה בה מצב חירום שגרם להם לברוח, ובעת הבריחה אבדו שני ילדים ותעו לבד ביער. הילדים הקטנים היו רעבים והחלו לבכות, ואז הופיע קבצן בעל מום ששאל אותם מהיכן באו, והם לא ידעו לענות לו כי היו קטנים. אז הקבצן הרחמן הזה נתן להם לחם לאכול, אבל כאשר הם רצו שייקח אותם אתו הוא לא הסכים והשאיר אותם ביער. גם שאר הקבצנים שהופיעו אחר כך נהגו בצורה דומה. לבסוף, מצאו הילדים את דרכם מחוץ ליער והפכו בעצמם לבעטלירס (שימו לב לפרטים בשביל להבין את הנמשל שיובא).
ויש כאן שאלה קשה: מדוע לא הסכימו הקבצנים לקחת אותם איתם למקום ישוב? ובפרט, שמהמשך המעשה מובן שלא היה רחוק כל כך, ולמה השאירו אותם לפחד ולרעוב ביער?
הרמז כאן הוא בשאלה הראשונה שנשאלו הילדים: מהיכן באתם לכאן! אילו היו יודעים מהיכן באו, הקבצן הראשון היה מחזיר אותם לשם או מחפש את הוריהם, אבל ברגע ששמע שהם לא יודעים מהיכן באו, מיד התרחק מהם!
שבעת הקבצנים כידוע מרמזים על צדיקים נוראים שעוסקים בתיקון הדורות, וכאן רואים את ההנהגה של הדורות שלנו – שהלכנו לאיבוד ביער וגם אנחנו לא יודעים מאין באנו וכל הקשר שלנו עם השורשים נקטע.
כשאנחנו יודעים מאין באנו נדע גם לאן אנו צריכים להגיע, בלי זה נמשיך לשבת לבד ביער, לבכות, לבקש ולהתגעגע…
ומה עושים, אם כן, הצדיקים במקרה כזה? אם יקרבו אותנו תיכף ומיד וכביכול “ייקחו אותנו איתם”, כלומר – בלי עבודה ויגיעה מצדנו לעולם לא יהיו לנו שורשים ונהיה מנותקים, אבל כאשר הם משאירים אותנו לבד כביכול, אז אנחנו מחפשים ומבקשים וצועקים ובוכים ומתגעגעים, ואחרי עבודה קשה של בקשה וחיפוש אנו זוכים להתחבר בצורה חדשה לשורש הכי חזק שיש לנו, שהם אותם צדיקים נוראים יחידי הדורות, ואז ההזדהות העיקרית שלנו היא עם הצדיקים הללו ואנו נעשים כמותם ממש (בעטלירס) כפי שאמר רבי נחמן – שמי שילך על פי דרכיו הוא יהיה צדיק גמור “כמוני ממש”.
אילו היו הילדים יודעים “מנין באתם”, היו חוזרים ומתחברים עם הוריהם, שהם השורשים הישנים שלהם, שורשים שלא החזיקו מעמד משום שלא היה בהם מספיק אור ועוצמה לגרום לילדים להפוך לצדיקים בעצמם, אך מאחר שאיבדו את השורש הישן אף גם מצאו שורש יותר עמוק, שהוא גם חדש וגם ישן כמו שאמר רבי נחמן, על ידי זה הפכו לצדיקים גמורים וגם הביאו את הגאולה כמו שנרמז שם.
הנה לנו תירוץ חזק ומעודד לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל פעם שאנו נופלים לחלישות הדעת בגלל שאיננו מצליחים להתחזק בתורה ומצוות כפי שהתחזקו בהן הדורות הקודמים, להבין שאנו נולדנו לדור שבו רק התיקונים החדשים-ישנים יכולים לרפא את הנפש שלנו, ולהביא אותנו לקיום התורה בדרכים נפלאות בדרך הברכות הנפלאות שהתברכו בהן הילדים מסיפור המעשה הנפלא של רבי נחמן.