רק דבר אחד יכול לגרום לאדם לאבד את עצמו לדעת – הסקרנות. מי יודע מה יש בדבר המסתורי הזה, בעץ הזה, שאין לי?
בחסדי השם זכינו בשמחת תורה לסיים את התורה ולחגוג את סיום התורה כולה. בשבילנו כאן בטור זה, זו שמחה כפולה, לאחר שזכינו ללוות את פרשיות השבוע במאמרים ובהתבוננות בחכמת התורה הקדושה. כעת אנו מתחילים שוב מ’בראשית’, מתחילים להתרגש מחדש ולגלות את חכמת התורה מחדש כאילו מעולם לא התחלנו, כי חכמת התורה היא באמת אינסופית!
פרשת השבוע היא פרשת בראשית. התורה מתארת את בריאת העולם ובריאת האדם וחווה נזר הבריאה. מיד לאחר מכן מסופר מסע הפיתוי, כיצד הנחש מפתה את חווה לאכול מעץ הדעת. לאחר שהבורא ברא את אדם והניחו בגן עדן, הוא הזהירו: “מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות” (בראשית ב טז-יז). הנחש בא לחווה מכיוון שהוא ידע שהנשים מתפתות מהר יותר ויודעות לפתות את בעליהן (בראשית ג טו, ברש”י), ובמסע שכנוע סחור סחור שהיא תיהפך למשכילה וחכמה יותר הוא מפתה אותה לאכול מהעץ האסור עליה: “כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע” (בראשית ג, ה). בלשון חלקה הוא מפתה אותה: “אין לך מושג מה את מפסידה, יש שם בעץ הזה, משהו סגולי ומסתורי מאוד! אם רק תאכלי ממנו תהפכי ליודעת טוב ורע. את תהיי משכילה יותר, חכמה יותר, במעמד אחר לחלוטין…” וכן הלאה. מסע השכנוע הצליח, האישה התפתתה ופיתתה גם את בעלה, “ותיתן גם לאישה עמה ויאכל” (שם ג, ו). הסוף המר ידוע. מכל ההבטחות של הנחש לא נשאר כלום, רק חורבן, עצב, קללה, קושי ומוות. האדם התקלל “בזעת אפיך תאכל לחם.. וקוץ ודרדר תצמיח לך…” האישה התקללה “בעצב תלדי בנים” ועוד מתנות מהסוג הזה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
למצוא את הטוב בעבר כואב – האזינו
מחזות ותקוות שווא נטע בהם הנחש והם האמינו לו… איפה ההבטחות? היכן ההישגים הנדירים וההצלחה המובטחת? במקום זאת, אדם וחווה גורשו לנצח מגן עדן עד שובם אל האדמה. נכון, גם הנחש התקלל, אך מה זה נותן להם?! אם רק היו יכולים לחזור בהם ולתקן את הנזק העצום שעשו לדורות. אבל עכשיו מאוחר מדי. “ויפקחו עיניהם וידעו כי ערומים הם”, “מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו ממנה” (שם ג ז, ברש”י).
ומה איתנו? אנחנו?! מה זאת אומרת, אנחנו די בסדר. לא כך? אנחנו אפילו מרשים לעצמנו להשמיע ביקורת ותמיהה עצומה על אדם וחווה, ממש בא לנו לצעוק להם: למה התפתיתם?! חווה, למה עשית את זה, לא ידעת של’הבטחות בחירות’ של הנחש אין כיסוי? אדם הראשון, למה השתכנעת מאשתך, לא יכולת לעצור אותה? לא הבנתם את העוקץ שהנחש עושה לכם? לא הבנתם שיום אחרי ההבטחה לא תקבלו כלום, ממש כמו הביטוי שכולנו מכירים, “לא יהיה כלום כי אין כלום”!
ובכן, כאן התור שלנו להסמיק מבושה. רק נדמה לנו שאנחנו עמדנו בצד ולא היינו שותפים לטעות הטראגית הזאת. האר”י הקדוש מגלה שכולנו, כל הנשמות של כל הדורות העתידים, היינו כלולים בנשמות אדם הראשון וחווה ויחד אתם כל הבריאה חטאה, אנחנו כולנו היינו שם והתפתינו. אנחנו בכלל לא שונים. איזו בושה!
נכון, גם הנחש התקלל, אבל מה זה נותן להם?! אם רק היו יכולים לחזור בהם ולתקן את הנזק העצום שעשו לדורות!
גם אנחנו בחיי היומיום מרמים את עצמנו, שלמען ההצלחה מותר לנו לחרוג קצת מהמוסר והערכים שקבענו לעצמנו, ואם רק נעשה כך וכך אנחנו הולכים להצליח כפי שמעולם לא הצלחנו. ופתאום אנחנו מגלים, לעתים מאוחר מדי, שהפילו אותנו בפח. אז מה עושים כדי שלא ניכשל שוב? הרי כבר נכשלנו ולא עמדנו בפיתוי, זה אומר שעכשיו אנחנו חשופים עוד יותר לפיתויים, איך נוכל לעמוד בפעם הבאה מול עוצמת הפיתוי של הנחש?
לשם כך, חשוב שנפצח את החידה התמוהה – איך באמת הנחש הצליח לפתות כך את אדם וחווה? ובעצם, למרבה הבושה, גם אותנו… הרי האדם וחווה לא חטאו מתוך אילוץ של סכנת רעב, הבורא הלא התיר להם לאכול מכל עצי הגן, רק עץ אחד בודד ויחיד נאסר להם. אז מה למען השם בער להם לאכול דווקא מהעץ הזה?!
הסוד טמון בהבנת המושג ‘פיתוי’. אין סיכוי לפתות אדם לעשות משהו שאין לו משיכה לזה. פיתוי מתאפשר רק כשמצליחים לעורר תשוקה למשהו מסתורי, ועדיף יותר אחד כזה אפוף עם הילה מסתורית. כשמתעורר יצר הסקרנות!! אדם יעשה הכל על מנת להגיע לדבר המסתורי. כך הנחש הגיע לחווה ושכנע אותה שאם היא תאכל מעץ הדעת היא תחכים ותשכיל, והוא גם הוסיף וגירה אותה עם חוש הראייה: תראי איך העץ הזה נחמד וכו’. רק דבר אחד יכול לגרום לאדם לאבד את עצמו לדעת – הסקרנות. מי יודע מה יש בדבר המסתורי הזה, בעץ הזה, שאין לי? זה בדיוק מה שחסר לי. ואם יהיה לי את זה, הכל יסתדר. מי יודע מה אני מפסיד בכך שאני מונע את עצמי מדבר זה…
הסוד טמון בהבנת המושג ‘פיתוי’!
רבי נתן מסביר את הדברים על פי מעשה מאבדת בת מלך מספר סיפורי מעשיות המפורסם של רבי נחמן: בסיפור זה מביא רבי נחמן מעשה מופלא על בת מלך שאבדה ואביה הצטער מאוד על אבדתה. המשנה למלך, לאחר שראה את צערו הרב של המלך, ביקש מעות וסוס ומשרת ויצא לחפש אותה. לאחר כמה שנים של חיפוש הוא מצא אותה אך היא כבר הייתה במקום שלא היה ניתן להוציאה, אלא אם כן הוא ימלא אחרי ההוראות של בת המלך. היא ביקשה ממנו שלמשך שנה שלימה הוא יקבע לעצמו מקום שבו הוא ישהה ורק יחשוב איך להוציאה משם ואז ביום האחרון של השנה הוא יצליח להוציא אותה, אך עליו להיזהר מאוד לא לאכול ולא לשתות ביום זה, אחרת הוא עלול להירדם ולהחמיץ את ההזדמנות. למרבה הצער, דווקא ביום האחרון הוא ראה משהו מסתורי מפליא ומוזר: הוא הבחין במעיין שצבעו אדום והריח כמו של יין. הוא התפלא: איך יתכן, הלא מעיין אמור להיות של מים, ואילו הצבע והריח כמו של יין? הוא הלך וטעם מהמעיין ותיכף נרדם ופספס את ההזדמנות להוציא את בת המלך (את המשך הסיפור ניתן לראות בסיפורי מעשיות).
רבי נתן מסביר שזה עיקר המלחמה של האדם בעולם הזה, הנקודה של סקרנות. כאשר היצר רוצה להסית את האדם לחטוא, תמיד הוא יבוא אליו וישכנע אותו להתפלא על הדבר שאסור עליו, הוא יכניס לו תמיהות בלב וישכנע אותו ב’רק תבדוק את העניין…’ ובכך הוא מסובב את האדם בכחש עד שהאדם מתפתה וחוטא! זו הייתה הטעות של המשנה למלך, הוא נתן לתמיהות האלו להיכנס במוחו.
מובן, אם כן, שכאשר אדם רוצה להצליח לעמוד בניסיון ולא להיכשל במשהו שאסור עליו, פשוט שלא יתעסק עם הדבר ההוא לטוב ולמוטב, שלא יתפלא איך זה נראה, ולמה זה נראה כך, ולמה זה עומד בצורה כזו, כמו בסיפור מאבדת בת מלך: ‘למה המעיין אדום כשזה צריך להיות שקוף’ או כל סקרנות אחרת שמאיימת להוציא את האדם משיקול דעתו. פשוט להסיח את הדעת וזהו! זה פשוט לא שייך אלי אז זה לא מעניין אותי ולא נוגע אלי. רק כך מנצחים את הנחש!
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
