פרשת בהעלותך – להרבות אור ולהיות כלי לקדושה
פרשת בהעלותך פותחת במצוות הדלקת המנורה במשכן. לאחר שכל נשיאי השבטים הקריבו את קרבנות חנוכת המשכן, הרגיש אהרן הכהן חסרון מסוים. כל השבטים השתתפו בחנוכת המשכן, ואילו שבט לוי לא היה חלק מן ההקרבה. רש״י מביא שהקב״ה ניחם אותו ואמר לו ששלו גדול משלהם, משום שהוא ובניו יזכו להדליק את המנורה בכל יום.
רבי נחמן מברסלב מסביר שהמנורה אינה רק כלי בבית המקדש, אלא רמז לאדם עצמו. שבעת קני המנורה מכוונים כנגד שבעת הפתחים שבראשו של האדם – שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ופה אחד.
הזוהר הקדוש מכנה את המנורה “מנורתא דרישא” – מנורת הראש. האדם יכול להפוך את עצמו למנורה המאירה באור הקדושה, או חלילה להחשיך את שכלו ומחשבתו על ידי תאוות, מחשבות זרות וטומאה.
לקדש את המחשבה
התורה אומרת שהאש במנורה צריכה לעלות מאליה. הלהבה צריכה להתרומם מעצמה ולהמשיך לעלות. כך גם האדם צריך לשאוף לעלייה מתמדת בעבודת ה׳.
כאשר מחשבתו של האדם טהורה, גם החושים שלו מתקדשים. העיניים מחפשות טוב ואור. האוזניים שומעות דברי אמת וחסד. חוש הריח נעשה רגיש יותר, והאדם לומד להבחין בין דבר נכון לדבר פסול.
פעמים רבות אדם אומר על עניין מסוים: “זה לא מריח לי טוב.” יש לאדם יכולת פנימית להרגיש מהו דבר של קדושה ומהו דבר של טומאה.
כאשר המוח מתמלא בחומריות ובתאוות, כל החושים נמשכים אחריהן. מה שהאדם רואה, שומע ומרגיש מושפע ממה שנמצא בתוך מחשבתו. לכן עיקר העבודה מתחילה בפנימיות – לטהר את הראש ואת הלב.
חשבנו שגם זה יעניין אתכם:
- "למה נגרע"? – השאלה של כל עובד ה' – פרשת בהעלותך
- פרשת בהעלותך – לקרוא ולהבין את הרמזים שנשלחים אלינו
- מה הקשר ביני לבין המנורה מבית המקדש? – פרשת בהעלותך
כוחו של הדיבור
הפה הוא הכוח המרכזי שבאדם. הירושלמי במסכת שבת שואל: אם לאדם יש שתי עיניים ושתי אוזניים, מדוע אין לו שני פיות כדי להרבות בדברי תורה? והתשובה היא שמספיק הנזק שנעשה באמצעות פה אחד.
כמה חורבן יכול להיגרם מדיבור לא נכון – לשון הרע, שקר, לעג, השפלה ושנאה. רבי נחמן מלמד שהפה נועד לדבר אמת, לעודד, לחזק ולהאיר. הדיבור הוא כלי של קדושה.
בדור שלנו רואים כיצד אנשים משתמשים ב״חופש הדיבור״ כדי להכפיש, לשנוא ולהסית. במיוחד רואים זאת ביחס לעם ישראל.
אבל התורה מלמדת אותנו שדיבור נועד לבנות, לא להרוס. האדם צריך להשתמש בפיו כדי להודות לה׳, לדבר טוב על אחרים ולחפש את הטוב שבבריאה.
פסח שני – תמיד יש תקווה
בהמשך הפרשה מופיעה מצוות פסח שני. אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח באו אל משה רבנו בטענה: “למה ניגרע?” הם לא רצו להישאר רחוקים. גם אם היו טמאים, עדיין רצו להתקרב לה׳.
מכאן לומדים יסוד עצום. יהודי לעולם אינו אבוד. גם אם האדם רחוק, גם אם נכשל ונפל, עדיין יש לו אפשרות לשוב ולהתקרב. תמיד יש עוד הזדמנות.
רבי נחמן לימד שאין יאוש בעולם כלל. פסח שני מגלה שגם אדם שנמצא במצב של טומאה וריחוק יכול לזכות להתחלה חדשה אם הוא באמת רוצה להתקרב לה׳.
כאשר מחשבתו של האדם טהורה, גם החושים שלו מתקדשים. העיניים מחפשות טוב ואור. האוזניים שומעות דברי אמת וחסד. חוש הריח נעשה רגיש יותר, והאדם לומד להבחין בין דבר נכון לדבר פסול.
הבריחה מהר סיני
לאחר מכן התורה מתארת את נסיעת עם ישראל מהר סיני. חז״ל אומרים שהם נסעו “כתינוק הבורח מבית הספר”. במקום לעזוב את הר סיני ביראה ובהכרת תודה, הייתה בהם בריחה מן הקדושה.
ומאותו רגע התחילה הידרדרות. תחילה באו התלונות, אחר כך התאוות, המרגלים, קורח ושאר הנפילות שבאו במדבר. כאשר האדם מתחיל להתרחק מן הקדושה, אפילו מעט, הדבר עלול להוביל לנפילות גדולות יותר.
זהו לימוד חשוב לכל אדם. צריך להחזיק בקדושה ולא לברוח ממנה. אדם צריך להרגיל את עצמו להודות לה׳ על כל נקודת אור שיש לו בחיים, ולשאוף תמיד להתעלות עוד קצת.
להיות אור לעולם
המסר של הפרשה הוא שהאדם יכול להפוך את עצמו למנורה של אור. אם הוא שומר על עיניו, על אוזניו, על מחשבותיו ועל דיבורו, הוא נעשה כלי לקדושה.
כך גם עם ישראל כולו. כאשר אנו בונים את עצמנו באמונה, בטהרה ובדיבור טוב, אנו נעשים באמת “אור לגויים”. לא עם של פירוד ושנאה, אלא עם שמביא אור, מוסר וקדושה לעולם כולו.
יהי רצון שנזכה לטהר את מחשבותינו ודיבורינו, להתחזק בקדושה ובאמונה, ולראות במהרה בגאולת ישראל השלמה, בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.
