חוסר סבלנות מצביע על מום ברמה של ספירת כתר, וכאשר רמה זו פגומה המוח סובל. הקשר בין כתר, נפש ומחלות נפש.
פסיכיאטרים ופסיכולוגים מתקשים להדביק את קצב החידושים המתחדשים בשטח בריאות הנפש מדי יום. סוגים חדשים של נוירוזות מופיעים בקצב מסחרר, והפרעות חדשות מתגלות כמעט מדי יום ביומו. מומחים לרפואה מתקשים לתרץ את התופעה. פתרונות של ממש טרם גובשו, ובינתיים מחולקות תרופות ללא הגבלה כדי לפצות אותנו על חוסר ההבנה שלנו בשורש הבעיה.
מעגל קסמים מסוכן עלול להיווצר כאשר, למשל, מחלה קלה דורשת תרופה. מדריך התרופות של הרופא מבהיר מהן השפעות הלוואי של כל סוג תרופה, המחוללות בעיות נוספות אשר לפתרונן דרושות תרופות נוספות. לרוע מזלנו, חלק ניכר מבני האדם סובל מבעיות נפשיות ורגשיות הנחשבות תורשתיות, בעוד אחרות ידועות ככאלה הנובעות מנסיבות החיים, ושהקב”ה ייתן רפואה שלמה לכולם, אמן!
בדיוק כפי שהפיזיולוגיה של האדם מקבילה למבנה הרוחני שלו, גם בריאותו הנפשית משקפת בריאות רוחנית.
ספירת כתר עניינה המתנה וסבלנות. המוח זקוק לווסת שיאמר לו: “עכשיו לא הזמן הנכון. המתן, גלה סבלנות. לא תוכל לקבל מיד את כל מבוקשך, ייתכן שתשיג את הרצונות שלך בשלב כלשהו בעתיד, אבל לא עכשיו. עליך ללמוד סבלנות. עכשיו, עליך לעמול קשה ולהתאמץ לשפר את עצמך, לחיות את חייך במלואם בהווה. כאשר החיים שלך יתפתחו, תוכל להשיג את היעדים שלך”.
זהו המפתח לריפוי כל מחלה רוחנית, פחות או יותר.
כאשר מידת הכתר של האדם פגומה, היכולת שלו ליצור מסגרת שתאפשר את צמיחתם ושגשוגם של נתוניו השכליים והרגשיים נפגעת. התוצאה, הסטיות מתרבות. לכן מצאנו, שמחלות רבות קשורות בנטיות כפייתיות כמו מחלות דו-קוטביות (מניה-דפרסיה) או הפרעות אובססיביות-כפייתיות. ולא רק, כל תאווה – אובססיה של מחשבות לא מוסריות, וורקוהוליזם (מכורים לעבודה) אכילה כפייתית ועוד – המוכרת לעתים קרובות כהפרעה, קשורה לדחף בלתי מרוסן, כפי שהתלמוד מלמד אותנו: “כל הכועס – חכמתו מסתלקת ממנו” (פסחים סו, ב). הכעס מציין חוסר סבלנות.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הסיבה לאובדן חכמה זה היא שחוסר הסבלנות מצביע על מום ברמה של ספירת כתר, וכאשר רמה זו פגומה, המוח סובל. נוסף על כך, פגימת הכתר מביאה לידי כרת, מה שמסביר את “הפרעות הניכור” שמצויות בפסיכוזות שונות.
ספירת כתר מתייחסת אל בחירתו החופשית של האדם. לאדם היכולת לבחור ולפעול ללא כל כפייה. הוא יכול לקבל החלטות בלי להיות תלוי בשיקול חיצוני כלשהו. האדם מסוגל לתפקד כיצור אחראי לחלוטין, כאשר הוא מגלה סבלנות, כלומר יש בו את החכמה לדעת מה לעשות וממה להימנע, כמפתח לחיים נורמליים.
מחלות רבות קשורות בנטיות כפייתיות, כמו מחלות דו-קוטביות (מניה-דפרסיה) או הפרעות אובססיביות-כפייתיות. ולא רק, כל תאווה – אובססיה של מחשבות לא מוסריות, וורקוהוליזם (התמכרות לעבודה) אכילה כפייתית ועוד – המוכרת לעתים קרובות כהפרעה, קשורה לדחף בלתי מרוסן!
אולם, האדם בן זמננו נתון ללחצים – פנימיים וחיצוניים, שלא היו מוכרים לפני כמה עשורים. במקום לקבל את האתגר המוסרי המודרני להתייצב מול האמת האכזרית, רבים איבדו את סבלנותם ובחרו בפתרון הקל: ויתור על אחריות רוחנית. במקום להמתין לרגע ההולם, אנשים מרגישים לחץ לפעול בדרך מסוימת, לקדם רעיון מסוים או “לאכוף” ענין נתון.
“המהסס – מפסיד”, אומר פתגם עממי, לכן התחושה הכללית היא ש”חייבים” לעשות משהו: לקנות, לרוץ, לשחק, להשיג, לרכוש… הדחף – ולא הסבלנות – הוא עיקרון התקופה.
יתירה מזו, במקום להודות בפשטות בטעויות שעשו, אנשים נסחפים לתרץ את המעשים שלהם. בגישה זו, הם חומקים למעשה מנשיאה באחריות על עצמם, על מעשיהם ועל הסביבה. בשנים האחרונות נולדה האופנה שמרפאי-נפש ינסו להביא את המטופלים שלהם להרגיש תחושות טובות על עצמם – רעיון אצילי לכשעצמו אותו רבי נחמן לימד כבר לפני למעלה ממאתיים שנים. אולם, יישומו של הרעיון בא אצלם לעיתים קרובות מדי על חשבון תחושת האחריות הבסיסית. הסיסמה שמושלת בכיפה על פי גישה זו היא: “כל עוד אני מרגיש טוב, לא משנה מה אני עושה ולא משנה מה קורה סביבי”.
תודה לא-ל, שיטה זו שוקעת ועוד מעט תאבד מן העולם, כי לעיתים קרובות מאוד התוצאה שלה הייתה לא בריאות נפשית אלא מחלת נפש חמורה, כאשר קרוביו של מי שחיפש קיום עצמי כה מעוות נפגעו יותר מכל אדם אחר.
לקנות, לרוץ, לשחק, להשיג, לרכוש… הדחף – ולא הסבלנות – הוא עיקרון התקופה.
התרופות המומלצות
האחריות היא המפתח לחיים בוגרים, וכלולה בה לא רק האחריות למעשיו של האדם עצמו אלא גם על המחשבות שלו. בדיוק כפי שלמעשים של כל אדם יש השפעה ניכרת על סביבתו, גם למחשבות שלו יש השפעה, אומנם לא בהכרח כזו שניכרת מיד על עצמו ועל אופיו. אדם אחראי הוא אדם שתחושת האחריות שלו מעוגנת היטב באופי שלו, כפי שכתוב בתלמוד: “כל אחד ואחד חייב לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי!” (סנהדרין לז, א), ורבי נחמן מסביר משפט זה כך: “אני אחראי להפיכת העולם למקום טוב יותר!” (ליקוטי מוהר”ן א, ה).
“אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” מלמד אותנו התלמוד (סוטה ג, א). רוח השטות הזאת היא דחף פנימי כפייתי הגורם לנו לאבד את שיווי המשקל שלנו ולעשות דברים שאולי לא היינו עושים, אילו המוח שלנו היה ממוקד כראוי. כדי להתגבר על דחף זה עלינו לבחון בשלווה ובאובייקטיביות את המעשים שלנו. אם נבחין שאנחנו פועלים שלא כדין, התגובה הראשונה שלנו חייבת להיות התגברות על הדחף הטבעי להתכחש למעשים שלנו או לתרץ אותם. במובן זה, אפשר להגדיר “בריאות הנפש” כיכולת להבחין בין “עצמי” לבין “מעשיי”.
רק כאשר אנו חומקים מהאחריות שלנו, ומניחים למעשים שלנו להיות נטולי ביקורת, כביכול, אז מתחילה רוח השטות לדור בתוכנו. ככל שהנפילה שאנחנו נותנים לעצמנו ליפול עמוקה, כך היא נעשית חלק מאיתנו. כמובן, הקב”ה ברא אותנו על יכולותינו וקורותינו כדי שנבחר בחיים, ועל ידי זה נשתחרר מכל הדחפים הפנימיים שלנו. אולם, עד שנגיע לידי הבנה העד כמה יקרות הן ההזדמנויות הללו, כל עבירה שנעבור תאפשר למידה נוספת של שטות להיכנס ולהתגורר בתוכנו. הדבר נכון במיוחד בעבירות הכרוכות בפריצות. מכיוון שזרעו של אדם מקורו במוח, כל מעשה הכרוך בהשחתת זרע מהווה בעצם בזבוז גדול של מוחו של האדם.
רבי נתן מברסלב כותב, שמרבית הני האדם עוסקים בשיגעונות של שטות. הדבר נובע מכך שמעולם הם לא הודו באחריותם ומעולם לא התחרטו על העבירות שעברו בעבר. בסופו של דבר, יכול האדם להביא את עצמו למצב שבו זהותו היא של שטות בעיקרה ורק מיעוטה שכל.
רבי נתן טוען, שמכיוון שכך הוא המצב, אפשר בהחלט לראות את המרבית בני האדם כמשוגעים. אולם, עלינו להבין שהשכל הוא כה חזק שאפילו מעט ממנו די בו כדי לנטרל את כל השטות שהביא האדם על עצמו. אפילו למי שנותר עם קומץ מצומצם בלבד של שכל יש עדיין בחירה חופשית, והוא מסוגל מיד, בכל רגע, לשנות את אורח חייו ולחיות חיים ישרים, משוחררים מכל חטא ואשמה (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים לסעודה ו, לז).
(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו אנטומיה של הנשמה. כנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו!).
מאמרים מרתקים נוספים בנושא בריאות – הגוף והנפש תמצאו בקישור הזה.
