מכירים את זה שאתם שמים משהו במקום אחד ואחר כך מוצאים אותו במקום שלא היה עולה בדעתכם בכלל? למה זה קורה?
בוקר לחוץ הוא לא דבר שבשגרה אצלי, בכל אופן, לחוץ כמו זה שחוויתי לפני כמה ימים. זה מה שקורה כשהמוח האחורי לא מסונכרן עם זה הקדמי בכל מה שקשור לתכנון הזמן.
תפילה. קפה של בוקר. עד כאן הכל שגרתי ודי רגוע, אפילו רגוע מאוד. מקלחת…
ואז זה מתחיל.
אחרי המקלחת הצצתי בטלפון לראות מה השעה. השעון הראה 25 דקות לפני שהאוטובוס יוצא לתחנה המרכזית, משם לתפוס עוד אוטובוס לכיוון בני ברק. איך זה קרה? איך הגעתי למצב הזה?…
25 דקות!!!
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תפספסו: מופע הנורות הדולקות מעל הראש שלי
וזה אומר 25 דקות של התארגנות שבהחלט לא מספיקות (לי בכל אופן). הריצה מקצה אל קצה בבית הרגישה כמו בלון שהורידו לו את האוויר בפעם אחת והוא עף מפינה לפינה. הנחתי על הכורסה הכי קרובה לדלת הכניסה כל מה שאני צריכה לקחת – תיק, ז’קט נעים ליום סגרירי (בירושלים), מפתחות של הבית, טלפון ושתי טבעות.
הזמן טס, התארגנות אחרונה בלי טיפת ישוב הדעת לפני היציאה מהבית. מטבע צדקה לדרך, התיק על הכתף, הז’קט על התיק, הטלפון כבר בתיק, המפתחות ביד… והטבעות? איפה הטבעות?
השעון הראה 25 דקות לפני שהאוטובוס יוצא לתחנה המרכזית, משם לתפוס עוד אוטובוס לכיוון בני ברק. איך זה קרה? איך הגעתי למצב הזה?…
מחפשת בתיק, מבלי לשים לב שזה על חשבון הזמן שאני צריכה לנעול את הדלת ולרוץ לתחנה. אין זמן, אבל גם לא מאבדת עניין באבידה שלי. רצה לחדר, לוקחת שתי טבעות אחרות ויוצאת מהבית.
בתחנה, אחרי שהבנתי שפספסתי את אוטובוס ה’קונקשיין’ לירושלים ומשם ליעד המרכזי שלי, אני ממשיכה לחפש בכל התאים. שם גם נפל לי האסימון שגם את האוטובוס לבני ברק אני מפספסת כי האיחור היה באמת מוגזם… וזהו. כבר לא יכולתי יותר, אי אפשר עם הלחץ הזה ועוד בבוקר שגם ככה הורס את כל היום (ויש האומרים גם את החיים…) אמרתי לעצמי שלפחות מכאן ואילך לא אאפשר לו להמשיך לשדוד לי את היום. השלכתי את כל כולי על בורא עולם, ‘מתי שאגיע זה הזמן שבורא עולם רוצה שאגיע גם אם אאחר…’
טוב, הידיעה שיהיה איחור קצת צרמה לי, אבל אין מה לעשות. זאת עובדה בשטח.
האוטובוס הגיע, וגם אחרי שהתיישבתי במקומי המשכתי בחיפושים. אני הבעלים הקלאסי שלא מתייאש מהאבידה שלו, הרי היא חייבת להיות איפשהו, האבידה שלי. לא יכול להיות ששתי טבעות ייעלמו כאילו בלעה אותן האדמה! אולי מהמהירות הכנסתי אותן לאיזה תא סודי בתיק? העניין הוא שאין לי תא כזה, וגם אם היה הן לא שם.
תודה לא-ל, למרות האיחור והלחץ הצלחתי להגיע בזמן ליעד שלי, לעשות את מה שאני צריכה ולחזור הביתה בשלום אחרי כמה שעות טובות. הז’קט נשאר על התיק בכל הזמן הזה, טיפת רוח קרירה לא הייתה במרכז.
הטבעות…
הכנתי את הנס קפה שאני אוהבת, התיישבתי וניסיתי לשחזר את הפעולות שעשיתי בבוקר. הרי במצב רגוע המוח יכול ‘לשחרר’ את התמונות של הפעולות שעשינו גם אם נראה לנו שלא עשינו אותן, כמו סרט בהילוך איטי שעובר פריים פריים והצופים בבית רואים ביחד עם השחקן הראשי מה קרה ומה התפספס לו באמצע. הפעולות ‘שנעלמו’ לנו מתחת לרדאר ‘צפות’ מול העיניים… אפשר לומר שזהו אחד מפלאי עולם שבורא עולם ברא – היכולת הנפלאה הזו, שיתוף פעולה במצב רגוע של האדם עם המוח.
גם אם זה נראה כמו לחפש מחט בערימה של שחת – אל תתייאשו!
אחת הפעולות שנצפתה בהילוך האיטי הזה, זו שעשיתי ולא זכרתי תוך כדי ריצת הבלון שעף מפינה לפינה בבית, הייתה לזרוק בפח של המטבח כמה ניירות שהיו בתיק ולא הייתי צריכה אותם. בשתי ידיים החזקתי את הניירות ביחד עם הטבעות שהושלכו אחר כבוד ביחד עם הניירות לתוך הפח מתוך הלחץ והבלבול שהייתי בו.
כי שם מצאתי אותן, את שתי הטבעות, בפח מעל ערימת הניירות!
שמחתי כל כך, שהרי אם הייתי מתייאשת מהאבידה אז לא הייתי משחזרת את הפעולות ולא הייתי מוצאת את הטבעות שאני כל כך אוהבת.
וגם שמחתי מאוד מהמסר המתוק שקיבלתי מבורא עולם באותו יום. הוא, ביחד עם הצדיק – רבי נחמן מברסלב – לעולם לא מתייאשים מאיתנו. ‘בעל האבידה’ – בורא עולם, דרך השליח הנפלא שלו, רבי נחמן, תמיד מבקש את האבידות שלו – הילדים שלו, הוא לא מוותר על אף אחד מאיתנו, גם לא על הרחוקים ביותר שנמצאים באיזה ‘פח רוחני’ מעל ערימה של ניירות ואשפה. אבא כל הזמן מבקש אותם, מחפש ולא מרפה ולא מתייאש מהם לעולם.
הנס קפה היה טעים יותר מהרגיל, או שמא היה זה בגלל ששמחתי כל כך ממציאת האבידה והמסר הנפלא דווקא בפח של המטבח?!
האבידה שלי נמצאה, אבל צריך להמשיך ולהתפלל עד שכל ‘האבידות היקרות’ – הילדים האהובים של בורא עולם, ישובו אליו במהרה בזכות השליח המקסים שלו, אמן!
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.
