יחיאל חש כמו מישהו שקיבל סטירה. הוא מתבייש להניח תפילין ליד חברו שנשוי לגויה, ואילו החבר מדליק ‘בלי בושה’ חנוכה?!?
באותם ימים בהם התחולל אצל יחיאל באופן כמעט תת-מודע התהליך שהביא אותו לגילוי אור האמונה (כמסופר בפרק הקודם), אירע מפגש מעניין שהיה עוד אבן בבניין שהלך ונבנה בנפשו של יחיאל.
ערב אחד, כשיחיאל שהה בביתם של ערן וכרמיניה, הגיע ערן הביתה ואתו אורח שאסף בצומת לטרון. היה זה צליין נוצרי אדוק, איטלקי במוצאו ושמו גבריאל. הוא סיפר שבא לארץ במסע דתי ותוך כדי שיחה הראה עניין מיוחד ביחיאל ובמעשיו. מבטאו הכבד של גבריאל הקשה מאוד בשיחה עמו, אבל מבין הדברים הוא הצליח לעמת את יחיאל עם נושא האמונה כאשר שאל אותו באופן ישיר – מה הוא עושה בנדון הקשר שלו עם האלוקים? היה זה פלא גדול מכיוון שיחיאל לא גילה אפילו לעצמו שזה הדבר שמעסיק אותו יותר מכל. יחיאל ענה, שבעבר זה העסיק אותו ואף היה לו סוג של גילוי בעניין, אבל כשראה שזה רק מבלבל אותו הוא עזב את הנושא…
גבריאל הסתכל על יחיאל במבט מלא משמעות ואמר לו: “אם כבר היה לך קשר עם אלוקים, אסור לך בשום אופן לוותר על החיפוש אחריו!”
הלילה התאחר וכולם הלכו לישון. בבוקר גבריאל כבר לא היה בבית. הוא נעלם מחייהם ולעולם לא חזר! אבל המילים שאמר ליחיאל הדהדו בליבו: “אסור לך לוותר על החיפוש אחר אלוקים!”… מי היה אותו גבריאל? איננו יודעים, אבל זאת אנו כן יודעים, שההשגחה הביאה אותו עד לביתם של ערן וכרמיניה רק בשביל יחיאל. וברגע שגמר את תפקידו, הוא נעלם.
בפרק הקודם סיפרנו על גילוי האמונה החזק שיחיאל חווה. בימים הראשונים לגילוי האמונה, עדיין לא היה ליחיאל מושג לאן להתקדם עם תהליך ההתקרבות לבורא. הוא הניח תפילין בבוקר אבל כשנסע לירושלים ללימודיו, שאחריהם ידע שילך לישן בבית ערן וכרמיניה, הוא לא לקח את התפילין אתו. היחס של ידידיו ליהדות היה ידוע ליחיאל והוא חשש מתגובה של לעג. בבוקר של אותו יום הוא עדיין הניח את התפילין בבית הוריו, אבל למחרת הוא החמיץ את המצווה כשחזר רק בשעות הערב. המושג “החמיץ” היה ממש מוחשי אצל יחיאל, שחש את הטעם החמוץ של הפסד המצווה בגלל בושה וחוסר ביטחון.
אבל הדבר ששבר את גב הגמל היה, שבאותו ערב ששהה אצל ערן וכרמיניה היה אחד מימי החנוכה, וערן בלי הרבה בלבולים הדליק נר חנוכה!
“מה זה? אתה מדליק נר חנוכה?” שאל אותו יחיאל המופתע.
“כן” ענה ערן “בשביל הילדה, שתרגיש את החג…”
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה פרק כ: מלכודת במדבר
פרק כא: יבש כמו הנגב פרק כב: הקינה של יחיאל
פרק כג: ממוות לחיים פרק כד: החיפוש מתחיל
פרק כה: מתן התורה של יחיאל
יחיאל חש כמו מישהו שקיבל סטירה. הוא עצמו, שהאמונה והמצוות כל כך החיו אותו וממש החזירו אותו לחיים, מתבייש להניח תפילין ליד חבריו, שלא לדבר על כיפה שאז עדיין לא העז לשים על ראשו, ואילו ערן שנשוי לגויה ויחסו לחרדים נע בין בוז עמוק לשנאה – אינו מתבייש כלל להדליק נר חנוכה?!? זה זעזע את יחיאל שקלט עד כמה הוא שבוי בדעתם של אחרים וגרם לו “ללכת על זה”! – הוא יעשה מה שליבו אומר לו ולא יתחשב כלל במה ישאמרו או מה יחשבו על זה!
בין כך ובין כך, הגיעה השבת! הייתה זו השבת הראשונה מאז ההארה שקיבל ויחיאל ידע שהוא הולך לשמור אותה. הוא היה רגיל לעשן ופחד מאוד מהאתגר שלא לעשן יותר מיממה, אבל האמונה נתנה לו כוחות שלא ידע שיש בו. זה היה דבר פלא – גם לפני שהאמונה האירה לו יחיאל הבין מתוך חזיונותיו שיש עניין לשמור את השבת. אבל זה היה ברובד שכלתני, וממילא לא היה לו שום כוח בפועל לקיים מה ששכלו ידע. ואילו עתה, משהאירה בו האמונה, הוא מצא בעצמו תעצומות נפש חדשות שלא הכיר כלל.
בבוקר גבריאל כבר לא היה בבית. הוא נעלם מחייהם ולעולם לא חזר! אבל המילים שאמר ליחיאל הדהדו בליבו: “אסור לך לוותר על החיפוש אחר אלוקים!”… מי היה אותו גבריאל? איש לא יודע…
ובכלל, גילוי אור האמונה גרם אצל יחיאל לשינוי מהותי בכל אישיותו. בהמשך הזמן, ככל שהתקדם בתהליך ההתקרבות, הוא הפך מאדם חסר ביטחון, חסר עמוד שדרה המתנדנד בחייו ונסחף לכל מיני כיוונים, לאדם יציב, תקיף בדעתו והחלטי. הדבר היה מדהים. אנשים שהכירו אותו אחרי התשובה ראו בו אדם סמכותי וחזק – דבר שהיה ההיפך מהאופי שלו בתור חילוני – ולא יכלו להאמין לו כשסיפר עד כמה היה חלש אופי בעברו.
ליחיאל היו קרובי משפחה דתיים איתם היה בקשר טוב. בילדותו נפגש עמם רבות והיה ביחסי חברות עם הבנים שהיו בטווח גילאים קרוב. תמיד הם הצטיירו בעיניו כחלושים ועדינים ולא “בעניינים”, אבל עכשיו הוא גילה שהוא זה שלא היה בעניינים והם “ועוד איך” בעניינים… הוא נסע להתארח אצלם בשבת וניצל את ההזדמנות בשביל לחקור אותם איך וכיצד יוכל ללמוד על יהדות וקיומה. דודו המליץ לו ללמוד רמב”ם, ואכן, במשך השבת יחיאל כמעט שלא עזב את ספר “היד החזקה” ושתה בצמא את ההלכות המובאות שם בשפה ברורה ונעימה.
אחת ההלכות שמאוד הרשימו אותו הייתה – ההלכה לנעול את הנעליים של ימין תחילה ואז לקשור אותה, ואחר כך את זו של שמאל ולקשור אותה. כל הלכה כזו שיחיאל למד הוא מיד התחיל לקיים והרגיש עד כמה זה ממלא ומייצב את חייו – במקום “לשבור את הראש” מה לעשות בחיים, יש כאן ספר אלוקי שממלא את החיים בהוראות נפלאות על כל פרט ופרט בחיים. זה היה כמו שעשוע לגלות בכל פעם עוד פרטים שמורים אותך בדיוק איך לנהוג בכל מיני מצבים, שלא ידע שיש גם עליהם הלכות ברורות, ולהתחיל לקיים את זה בפועל.
ההארה-סטירת-לחי הייתה דווקא בדמות נרות חנוכה שמאירים את הנשמה, ולא רק לילדה…
במוצאי שבת, נסע לערן וכרמיניה וסיפר להם ששמר שבת. ערן היה זועף – “זהו, איבדנו חבר” אמר ערן בזעף. “
מה פתאום?” תמה יחיאל, “למה אתה אומר ככה?”
“כי כבר היה לנו חבר שחזר בתשובה ותוך זמן קצר כבר לא היה אפשר לדבר אתו, ולא רק, אלא שהוא גם נעשה מוזנח וטרוט עיניים ולא נראה מאושר כלל ” השיב ערן בכעס, ואחר שאל: “נו, אז אולי תגיד לנו מה גורם לך “לשמור שבת”?”
יחיאל התחיל להסביר לו שצריכים לשמור שבת כי אם לא יש נשמות שנשרפות על ידי זה, ועוד הסברים כפי השגתו שהשיג בזמן שהיה בתודעה גבוהה בהודו, אבל ערן לא “קנה” את זה ודחה את כל דבריו בזלזול. בסופו של דבר שאל אותו: “העיקר זה עשה לך טוב?” ועל זה השיב יחיאל: “תראה, מה אומר לך, זה לא היה לי קל, אבל עכשיו אחרי השבת נשארה לי מן הרגשה כזו של געגוע למשהו טוב…”
“או!” אמר ערן, “עכשיו, סוף סוף, אמרת משהו שאני יכול להתחבר אליו אחרי כל הקשקושים הקודמים…”
לימים, כשיראה יחיאל בזמירות שבת את המשפט “יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח“, יבין שזו ההרגשה שהייתה לו אחרי השבת הראשונה… כמו זו שיש אחרי שמריחים ריח טוב שהנשמה נהנית ממנו.
בשבוע שלאחר מכן יחיאל המשיך להחליף את כרמיניה בחלוקת העיתונים, והוא כבר לקח את התפילין עמו, ומיד אחרי חלוקת העיתונים נסע לבית סבתו שבירושלים ושם הניח את התפילין וגם אכל ארוחת בוקר עם נטילת ידיים וברכת המזון. סבתו, שהייתה אישה מסורתית, שמחה לראות את השינוי שחל בו – הן מצד עצמו והן משום שזה גרם לו לבקר אותה, דבר שלא עשה עד כה…
ערן וכרמיניה המשיכו להתנכר למהלך החדש של יחיאל, וככל שניסה לשמור על קשר זה לא הלך. הם החמיצו לו פנים והראו בעליל חוסר רצון לשמור על החברות, ובמשך הזמן הקשר נותק לגמרי.
כאב לו ליחיאל מאוד על חברו ערן שדבק באישה גויה, שעד כמה שהייתה אישה טובה, אבל מושגיה היו זרים והם שגרמו גם לערן להתרחק משורשיו, וזאת מלבד הפגם הרוחני שבהדבקות באישה זרה. כעבור זמן מה, יחיאל שמע שהם עזבו את ארץ ישראל ועברו לגור בספרד. יחיאל שהכיר להם טובה על האכסניה והתמיכה שהעניקו לו, כמו על כך שבביתם למעשה קיבל כמה דחיפות לחזור בתשובה, המשיך להתפלל על התקרבותם לאור האמונה.
איך המשיך יחיאל את דרכו ומה החלק של חברו אופיר בתהליך חזרתו בתשובה? על כך בפרק הבא.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
