משהו בתוך יחיאל התעורר, ומושג ששמע בילדותו כשלמד ספר בראשית קפץ לו לראש: להט החרב המתהפכת! מה זה אומר עכשיו?…
החיים בחווה החלו ללבוש צורה של חלום. במרכז היה יחיאל שהשרה סביבו שלווה ואהבה קורנת. הדבר היה כה חזק ומוחשי והשפיע על האווירה בחווה שהפכה למעין גן עדן. ההודים שעבדו בחווה הסתכלו בסקרנות והערצה על יחיאל, פעמים גם הביאו ילדים שהתקרבו ליחיאל בביישנות וטמנו את ראשם באהבה בחיקו. אפילו החיות הושפעו מכך! כמה גורי כלבים שנולדו בחווה נצמדו ליחיאל בכל עת שישב ליד הדוני ולא רצו בשום אופן לינק מאימם, רק התרפקו באהבה על יחיאל עד שלאחר שבוע מתו מתת תזונה!
בל נטעה ונחשוב שכל זה קרה לבד מכוח סיגופים או ריבוי מדיטציות. כל זה היה מואץ באופן ברור על ידי גורמי הזיה למיניהם. יום אחד יחיאל חווה משהו שמוכר בתורות ההודיות כ”הארה” – יחיאל חש שהוא מתאחד עם כלל המציאות וחווה את השקט המוחלט. כל המציאות הייתה הוא בעצמו. מבט על הר רחוק – והוא הרגיש שהוא ההר. מבט אל חברו – והוא הרגיש שהוא החבר. הייתה זו הארה בעלת עוצמה אדירה. יחיאל חש כאילו כל היקום אחד עמו באהבה עצומה. הרגיש שהוא קיבל “אישור” על המציאות שלו עצמו, והמושג “מאושר” קיבל אצלו פירוש חדש – מאושר הוא מישהו שקיבל אישור מהאלוקות שמציאותו רצויה…
הוא לא ידע אם לשתף מישהו בהארה הזו או לא. עד עכשיו הוא וחבריו חוו ביחד משהו מאוד מיוחד אבל לא דיברו על זה בגלוי, מלבד אותו משפט שאמרה לו אחת מיושבות החווה “אומרים שאתה צדיק”, משפט שחלחל עמוק אבל לא הניב שום תגובה מודעת. אבל עכשיו קרה לו משהו אחר. משהו שאם ידבר עליו יתכן שיתפרש על ידי מי שלא חווה את זה ביחד אתו כיציאה מהדעת. יחיאל היה מודע לכך שיתכן שהחוויות שהוא חווה יתפרשו כך וזה הפריע לו, לכן החליט לשתוק. שתיקה זו היא מה שהצילה אותו בהמשך מפני שיגעון גמור. כי בתוך מוחו הקודח כבר שלט כוח הדמיון בשליטה כמעט מוחלטת, ורק המודעות שלו שלא לחשוף את מחשבותיו שמרו עליו שלא יצא מדעתו לגמרי.
לימים, יבין שזהו אחד מההבדלים בין משוגע גמור לבין סתם בעל דמיונות, שהמשוגע כה משוכנע שדמיונותיו צודקים עד שכבר אינו מתחשב בדעתם של הסובבים אותו כלל, וממילא מרשה לעצמו לדבר את כל מה שמדמיין ולנהוג על פי דמיונותיו. ואילו בעל דמיונות, ויהיו חזקים הדמיונות שלו ככל שיהיו, כל זמן שאינו נכנע להם לגמרי וממשיך לחייב את עצמו להיות נתון לביקורת של בעלי השכל שסביבו יכול להחזיק מעמד. דרגה יותר טובה מזה היא, מי שמבטל לגמרי את שיגיונותיו ומניח לבעל השכל להדריך וללמד אותו מהו השכל האמיתי, שהוא השכל הטהור של התורה.
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים
אולי גם זה יעניין אתכם:
את כל זה הוא יקרא רק כשנה מאוחר יותר בספר שיחות הר”ן (אות סז) בזו הלשון: “מי שאינו שומע ומציית לדברי חכמים אמיתיים הוא יכול להשתגע. כי עיקר שיגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע, אם היה שומע ומציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל, בוודאי לא היה משוגע כלל, כי אף על פי שלפי רוח שטות ושיגעון שלו נדמה לו בבירור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות ושיגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה, בוודאי היה מתבטל כל השיגעון שלו. נמצא שעיקר השיגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמע ולציית לדברי חכמים והבן הדבר היטב”. ע”כ.
באותו ערב, לאחר שכל יושבי החווה פנו לשנת הלילה, נשאר יחיאל יושב מול הדוני לבדו. המודעות המוגברת שאיחדה אותו עם כל דבר איחדה אותו גם עם האש, בה הוא כבר שלט שליטה מלאה. הוא הניח על הרמץ החם שתי חתיכות עץ זו ליד זו באופן שמיד הבעיר אותן, מדי פעם הושיט את ידו לתוך האש על מנת להסיט מעט את העצים כדי ליצור צורה חדשה בשלהבת. הסטה כזו גרמה לשלהבת לתנועה סיבובית ימינה, הסטה אחרת לתנועה סיבובית שמאלה. יחיאל נכנס לריכוז עמוק בהתבוננות בלהבות, ואז החל לנשום נשימות עמוקות ואיטיות. עוד נשימה עמוקה והוצאת האוויר בנחת, עוד אחת ועוד אחת. ריבוי החמצן שהגיע למוחו גרם להגברת כוח המחשבה, הוא החל לעיין בעיון עמוק ומדויק במציאות והתגובות לכל פעולות האדם, ולחשב מהלכים במציאות בהשראת תנועת השלהבות, ימינה או שמאלה – אם האדם יעשה כך התגובה תהיה כזאת, ואם כך תהיה התגובה שונה. מעשה נכון יגביר את החסד, את הימין, מעשה לא נכון יגביר את השמאל, את הדין.
המחשבה שלו כבר התנתקה מהגוף לגמרי, הוא כבר הגיע לשלב כה עמוק בחשבון התנועות והתגובות של המציאות עד שהגיע לקצה – נותרו רק שתי תנועות בסיסיות: ימין ושמאל… יחיאל כמו ראה ניצוץ המרצד בריקוד מהיר לימין ולשמאל. יראה עצומה לפתה אותו כשהבין שלמעשה כל העולם כולו עומד כל הזמן על חוט השערה מלחזור לתוהו ובהו, והכל עומד על בחירת האדם. כל תנועה, כל מעשה, יכול להפר את האיזון ולמוטט הכל (לאחר מכן ראה זאת מפורש ברמב”ם בהלכות תשובה). משהו בתוכו התעורר, ומושג ששמע בילדותו כשלמד ספר בראשית קפץ לו לראש: להט החרב המתהפכת!
הכרח הבחירה לאדם הוא להט החרב המתהפכת! פחד אלוקים! אבל רגע – אם זהו להט החרב המתהפכת, פירושו שמאחוריה הוא הגן עדן! יחיאל חש דחף עוצמתי להמשיך הלאה ולעבור לשלב הבא! הוא רצה להתאחד לגמרי עם האור שמחכה לו מאחורי ההבהוב המתהפך מימין לשמאל ומשמאל לימין. הוא ידע שזה חסום ובכל זאת רצה לפרוץ הלאה, יהיה מה שיהיה. אבל אז לפתע נכנסה מחשבה אחרת בתוך הדחף הכמעט בלתי נשלט להתנתק לגמרי מהגוף. המחשבה כמו אמרה לו שאם ימשיך הלאה יהיה לו טוב, אבל בעולם הזה המשמעות של זה היא מוות! הגוף יישאר ריק למטה. הוא יתאחד עם הטוב והאהבה הנצחיים, אבל הוריו לא ידעו זאת, מבחינתם הם יקבלו את ההודעה המרה שבנם מת בהודו! משהו עמוק בנשמתו של יחיאל לא יכול היה לסבול זאת. מצפון עמוק שהיה טמון בו התעורר ולא הסכים לגרום צער להוריו בשום מחיר, אפילו לא בשביל להיכנס לגן עדן! לימים, יבין שמה שקרה לו הוא פירוש על מה שכתוב בתורה “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה…”
ההתחשבות שלו ברגשותיהם של אביו ואמו היא שהצילה אותו ממוות, שללא ספק היה בחלקו אילו היה ממשיך עוד קצת – וכפי שהבין אחרי שחזר בתשובה – גם לגן עדן הוא לא היה מגיע כל כך מהר…
שיחה דוממת התנהלה בין נשמתו של יחיאל לאיזו ישות או ישויות שהיו בצד השני.
האם הוא יכול לסגת? נשאלה ממנו השאלה.
כן. הייתה התשובה. תחזור אחורה צעד צעד בדיוק בצעדים עמם הגעת לכאן, ו”תפרום” את כל ההשתלשלות המחשבתית שהביאה אותך לנקודה זו, ואז תחזור לגופך.
האם יהיו לי עוד הכוחות והידיעות הללו?
לא. אתה תחזור להיות אדם מן השורה. אתה הגעת לכאן בלי שום כלים. אלו החומרים שלקחת ולא עבודה. תחזור, תעבוד, ותגיע שוב עם כלים. זה ייקח לך שנות חיים אבל אתה תגיע.
איך אדע מה לעשות אחרי שאני יודע שבכל תנועה ותנועה יתכן שאני מפר את האיזון של היקום לשלילה?
אי אפשר לבן אנוש לדעת זאת, עליך לחיות כמו אדם רגיל, האיזון נשמר מכוח אחר…
ההתחשבות ברגשותיהם של אביו ואמו היא שהצילה אותו ממוות, שללא ספק היה בחלקו אילו היה ממשיך עוד קצת גם לגן עדן הוא לא היה מגיע כל כך מהר…
יחיאל נסוג והחל לחזור במחשבתו לאחור. הוא הלך צעד אחר צעד לאחור כשהוא חוזר על עקביו, וכאילו מוחק את כל התהליך המחשבתי שהביא אותו לנקודת הקצה שבה חווה את להט החרב המתהפכת. הוא חזר לאחור עוד ועוד עד שמצא את עצמו ער, יושב מול הדוני. יחיאל שכח את הרוב, אבל מה שזכר טלטל אותו טלטלה עזה. הוא לא יכול היה להכיל את זה לבד, הוא ניגש והעיר את הבחורה שאמרה לו זמן מה לפני כן שאומרים שהוא צדיק, ואמר לה: כרגע ראיתי איך כל העולם כולו עומד על חוט השערה – ופרץ בבכי…
יום המחרת מצא יחיאל אחר. שונה. ההרגשה של ההתאחדות עם המציאות נסתלקה ממנו. הוא זכר שכך אמרו לו שיהיה, אבל לא יכול היה לקבל את זה. הוא ניסה בכוח להחזיק איזה דמיון של הארה, אבל ללא הצלחה. ההשגה שהשיג על המשמעות של כל תנועה ותנועה של האדם הייתה זכורה לו במעומעם, הוא זכר את ההוראה להתנהג בפשטות כאחד האדם אבל לא יכול היה שלא לנסות לעשות כל מיני פעולות, שהמשמעות שלהן היא לגרום למציאות לנטות לימין, לצד החסד. המעשים שעשה הקבילו למעשי כישוף, לכפות את התנהלות המציאות כרצונך. כל פנייה שפנה ניסה לפנות לימין, כל דבר התעסק בו – לימין.
הוא רק לא לקח בחשבון דבר אחד – הימין לצד הזה הוא השמאל לצד שכנגדו…
בלילה הגיעה סופת חול שהחריבה את החווה! הרוח העזה הכתה בפתאומיות ובאלימות ומוטטה את הסוכות. יחיאל שלמרות הסתלקות ההשגה עדיין היה במעמד הבלתי רשמי של המנהיג, הורה לכולם לשכב ולהתכסות מעל ראשם בשמיכות ושטיחים. כך שכבו כמה שעות עד שחלפה הסופה, ואז הם הסירו את שכבות החול מעליהם ויצאו מתחת למכסה ונוכחו בחורבן שהסופה גרמה. גן עדן נעלם. יחיאל הרגיש שזה בגללו. הוא הבין שהגדיש את הסאה בניסיונות שלו לשלוט על המציאות. כל ריבוי החסד שבא ממקום לא אמיתי והושפע על יושבי החווה, עורר את הצד השני, צד הדין, להחזיר את האיזון.
אם ‘גן עדן’ נעלם או נחרב, תבדקו שוב אם אתם אכן נמצאים באחד כזה…
בימים הבאים ניסו לשקם את ההריסות של החווה, ויחיאל ניסה לשקם את ההריסות של נפשו שאיבדה את כל העצמה וההארה. זיכרון החיזיון שראה לא עזב את יחיאל. הוא החל לחשוב במושגים יותר אחראיים. הוא הרהר במה שגרם לו לוותר ולחזור למציאות, ולפתע קפץ לו שוב מושג יהודי שהיה טמון בו, שלא היה לגמרי שייך למה שקרה לו אבל “התלבש” לו טוב: נשמה יתירה – מה שגרם לך לנהוג באחריות היא הנשמה היתירה שיש ביהודי. גוי היה ממשיך הלאה בלי לחשוב. אבל אתה יהודי, יש לך נשמה יתירה שיש לה אחריות כלפי כל העולם ולכן חזרת…
בימים הבאים החלו מושגים ומראות שלא היו כלל חלק ממנו לקפוץ לתודעתו. באחד הלילות יחיאל חלם על בית המקדש! הוא ראה חומות עשויות מזהב טהור ושמע את שופרו של משיח. הוא החל לחשוב על הגאולה, על המשיח – דברים שמעולם לא חשב עליהם ואף אחד גם לא דיבר איתו עליהם – העובדה שמושגים אלו לא באו מהתודעה שלו גרמו לו להבין שיש כאן משהו אמיתי, משהו מציאותי. אבל מכיוון שמוחו עדיין היה מאוד מאוד הזוי, התרבו יחד עם זה דמיונות בעלי עוצמה. הוא חש באוויר שמשהו גדול עומד לקרות – הגאולה קרובה מאוד! משיח תיכף בא והוא חייב להיות בארץ ישראל!
געגועים עזים ורוחניים לארץ ישראל תקפו את יחיאל. ובלי לחשוב הרבה החליט שהמסע להודו נגמר, ועכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה! אבל לפני כן הוא מוכרח לפגוש את רמי, הוא חייב לדבר איתו. ימים רבים הוא חיכה לרמי שיבוא לחווה אבל הוא לא בא. עכשיו החליט לחזור לפונה לפני נסיעתו לארץ, שם חשב שיפגוש את רמי שתכנן להיות שם בזמן זה של השנה. יחיאל שכח לגמרי שרוב כספו מופקד בביתו של הודי נאמן, ופשוט הודיע לחבריו שהוא צריך לנסוע – והחל להתכונן לנסיעה.
הוא לא ידע שכוחות גדולים אינם מעוניינים שהוא ייסע, בטח לא לארץ ישראל, ולכן לא הכין עצמו כלל למה שאירע לו ברגע שבא לצאת מהחווה… ועל כך בפרק הבא!
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
