יחיאל אמנם השתדל להיות נאמן להחלטתו לשמוח בפשיטות מעצם החיים, אבל זה ממש לא הלך… עד לרגע מתן התורה הפרטי שלו…
בפרק החיפוש מתחיל, תיארנו כיצד כל מיני נקודות של התעוררות החלו לנבוט עמוק בתוך נפשו של יחיאל מבלי שיהיה כלל מודע להן. לצד אותן נקודות התרחש עוד תהליך עמוק וכאוב. כמו שאנו יודעים מפרקים קודמים, ייסורי הנפש של יחיאל היו גדולים מאוד. הוא לא מצא שום טעם בכל ענייני העולם הזה, מהדברים הפשוטים שכל אדם מן השורה באופן פשוט נהנה מהם. שום סוג של ספרות לא יכול היה לעניין אותו, שלא לדבר על סרטים וכיוצא בזה. אפילו תאוות גדולות, כגון ממון, לא הצליחו לעורר בו שום עניין. הוא היה מת מהלך – אדם שמהלך בעולם הזה ופשוט שום דבר לא מושך אותו ולא מעורר בו רצון לחיות – אלו ייסורים של ממש.
יחיאל אמנם השתדל להיות נאמן להחלטתו לשמוח בפשיטות מעצם החיים, אבל זה ממש לא הלך… כל הזמן התגברו עליו מחשבות של חלישות הדעת וייאוש. המודעות המוגברת שקיבל בלא עת על ידי כל מה שעבר במזרח רק חשפה את חולשותיו וגילתה לו עד כמה הוא אנוכי ומרוכז בעצמו, ולא נתנה לו שום כלים לצאת מהמציאות השלילית הזו. יחיאל החל שוב לדעוך ולדעוך. קרש ההצלה היה ההכרח ללכת ללימודיו באוניברסיטה, אז היה הולך לישון אצל ערן וכרמיניה בירושלים, ואצלם קצת חווה חיי משפחה נורמטיביים כשהוא עוזר קצת כבייבי סיטר לביתם הקטנה, ופעם בשבוע היה ישן אצל אופיר בביתו בכפר כדי לצרפו אליו לנסיעה לירושלים – לשיעור הסנסקריט שאופיר כל כך אהב, אז היו משוחחים ביחד ויחיאל חש את תמיכתו של אופיר הרגיש. כל אלו עזרו ליחיאל להחזיק את ראשו מעט מעל מימי הייאוש שגברו עליו יותר ויותר, אבל הוא הרגיש שכוחותיו אוזלים – כמה זמן יוכל להחזיק מעמד בחיים כאלה בלי שום תקווה?
לא ציינו עוד, שלמטיילים מהסוג של יחיאל הודו הייתה כמו סם ממכר, כמו אהבה אסורה שאי אפשר להתנתק ממנה ומקסמיה הקטלניים. געגועים עזים לאווירה המכושפת ולפנטזיה הרוחנית שהייתה כה זמינה שם לא עזבו את יחיאל. אמנם הוא ידע שחזרה לשם פירושה אבדון! אבל למרות ידיעה זו, זה היה קשה מאוד, ממש כמו גמילה ארוכה מסם קשה.
דיכאונות קשים תקפו את יחיאל והוא מצא את עצמו שוכב שעות ארוכות בערסל שבחצר האחורית בבית הוריו, כשהוא נתון תחת התקפות בלתי נשלטות של מחשבות שליליות ביחד עם געגועים מכאיבים לסם המוות של הודו, ואז נרדם ושוב מתעורר למציאות חסרת סיכוי וחוזר חלילה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה פרק כ: מלכודת במדבר
פרק כא: יבש כמו הנגב פרק כב: הקינה של יחיאל
פרק כג: ממוות לחיים פרק כד: החיפוש מתחיל
הישועה של יחיאל צמחה מכמה כיוונים ביחד וקשה לתאר את כולם בסדר כרונולוגי, לכן נחלק את התהליך המורכב והעמוק הזה לכמה סיפורים כמעט מקבילים. אפשר בהחלט לומר שהתחלה של ישועתו באה מכיוונו של אופיר. באחת השיחות ביניהם ביטא יחיאל שוב את מחשבותיו השליליות על עצמו ועל חוסר התועלת שבו. אופיר ניסה לעודד אותו, אבל ללא שום הצלחה – מה כבר אפשר לצפות מאדם שלא מכיר את תורת ההתחזקות האמיתית של רבי נחמן מברסלב?
אבל משהו מרבי נחמן מברסלב כנראה כן התנוצץ בו, באופיר, שכל כך רצה לעזור ליחיאל. יום אחד הוא חלם חלום. בחלום התנהל וויכוח בין שני נזירים. נזיר אחד טען שהדרך לגילוי האלוקות היא לסגף את עצמו בכל מיני סיגופים ובכך להכניע את הרע. מנהגו היה ללכת למערות חשוכות שורצות נחשים ועקרבים ולהפקיר את עצמו לנשיכתם. הנזיר השני התווכח עמו שלא זו הדרך, ושאפשר לגלות את האלוקות גם בדרך אחרת – על ידי (תחזיקו את עצמכם חזק!!) – על ידי שיחפש בעצמו את הטוב ואז הטוב יגבר על הרע!
אופיר הנפעם כתב את כל דברי החלום על דף. הוא ידע למי מיועד החלום הזה! בפגישתם השבועית נתן אופיר את הדף ליחיאל וביקש ממנו לקרוא אותו. יחיאל החל לקרוא את הדברים. הוא הבין לאן חותרים הדברים והחל להתווכח עם אופיר. טענתו הייתה שוב, שהבעיה שלו היא לא תאוות ומשיכה לדברים רעים כמו של אותו נזיר בחלום, אלא הוא יותר מדי אנוכי ומרוכז בעצמו וזה עצם הרוע שכל כך מפריע לו, וממילא הוא לא דומה לאותו נזיר בחלום המסגף את עצמו.
ואז הבריקה ההברקה השנייה באופיר, והוא אמר ליחיאל את המשפט הבא: “יחיאל! יש בך רע ויש בך טוב. הבחירה בידך האם להזדהות עם הרע או להזדהות עם הטוב! מדוע אתה מזדהה דווקא עם הרע? מה עם הטוב שבך?”
השיחה המשיכה לעוד עניינים, אבל משפט המחץ האחרון הדהד בליבו של יחיאל. בפעם הבאה שמצא יחיאל את עצמו שוב בערסל תחת התקפה של מחשבות שליליות הוא החליט להחזיר מלחמה שערה! הוא החל לדבר עם עצמו ולומר לעצמו: ‘לא נכון! אני לא כולי רע! יש בי גם טוב! אני רוצה להיות טוב! אני עשיתי כמה מעשים טובים בחיים שלי! ריחמתי על אנשים! עזרתי לאנשים! אני משתדל להיות ישר! עזבתי הארה עצומה בשביל לא לצער את הוריי!’… יחיאל נלחם עם מחשבותיו הרעות זמן מה ושוב נרדם, וכן עשה עוד פעם ועוד פעם, בכל עת שהתגברו עליו המחשבות השליליות טען כלפיהם: ‘זה לא נכון! יש בי טוב ויש בי רע, אבל אני שייך לטוב, אני מזוהה עם הטוב ולא עם הרע!’
יחיאל לא הרגיש בשינוי הפנימי שחל בו בעקבות אותה עבודה של “לדון את עצמו לכף זכות”, שרק מאוחר יותר יכיר בתור עצת העצות של רבי נחמן. אבל כמו שרבי נחמן מגלה, כשאדם דן את עצמו לכף זכות הוא באמת עולה לכף זכות ויכול לחזור בתשובה, וזה ממש מה שקרה ליחיאל, והתגלה במהירות באופן מדהים!
למטיילים מהסוג של יחיאל הודו הייתה כמו סם ממכר, כמו אהבה אסורה שאי אפשר להתנתק ממנה ומקסמיה הקטלניים. געגועים עזים לאווירה המכושפת ולפנטזיה הרוחנית שהייתה כה זמינה שם לא עזבו את יחיאל…
ימים מועטים אחרי שהתחיל בתהליך של “כף זכות”, יחיאל ישב וחשב על ספר התנ”ך בו היה קורא מדי פעם. כהרגלו, הוא ניסה לפרש דברים הכתובים שם בצורה עקומה על פי הבנתו וחווייתו האישית. בלי זה הוא לא מצא שום עניין ושום הד לדברים בליבו. הוא היה כל כך רחוק מאמונת ישראל, כל כך שקוע בהסתכלות חיצונית ופילוסופית עד שלפשט הכתוב לא הייתה שום משמעות בעיניו. אבל אז, באותו היום, חדרה הכרה חדשה לתודעתו. לפתע כל מה שכתוב בתורה נעשה קרוב למציאות, ואז הבליח האור! זה אמיתי! מה שכתוב כאן זה כפשוטו! כשכתוב שה’ דיבר עם משה – ה’ דיבר עם משה! זו לא איזו הבנה שמשה הבין שהתורה מכנה אותה כ”דיבור” – אלא זה דיבור ממש! הקב”ה אמר בפירוש לעשות מצווה זו וזו. מצוות התורה אינן משל או משהו שצריכים לפרש כך או אחרת – אלא זה דבר פשוט ואמיתי: כך רוצה האלוקים שנעבוד אותו! על ידי מצווה זו ומצווה זו!
אמונה שלמה ועוצמתית הפציעה בתודעתו של יחיאל! כל חייו עברו לנגד עיניו והוא ראה את כל הטעות והחושך בהם היה שרוי ושבגינם סבל לחינם! הוא ראה בבירור שכל חוסר החיבור שלו לשקר של העולם הזה נבע מתוך הטוב שבו! כל הכישלונות וחוסר ההצלחה היו מתנה משמים למנוע אותו מללכת שולל אחרי הצלחות העולם הזה! כל חוסר האמביציה שלו נבעה מכך שהדברים שהוצעו לו לא היו אמיתיים! פתאום יחיאל הבין כמה הוא באמת טוב! כמה נשמתו קדושה! והוא התחבר אתה ועם יוצרה! נפשו הושקתה במימי הדעת ורוותה מצימאונה הנורא. הוא חש כמו מדבר צחיח שלראשונה יורד בו גשם ומצמיח בו כל מיני טוב שלא היה ניכר שיש בו! הוא הבין שמצא את תכלית חייו, את מה שהיה חסר לו תמיד. סוף סוף כל חייו קיבלו משמעות אמתית! סוף סוף היה לו בשביל מה לחיות!
זה היה רגע נפלא בחייו של יחיאל, וממש התקיים בו אז מה שרבי נתן מביא על הפסוק: “נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים”! (יחזקאל א, א) – ראשי תיבות “אמונה”! האמונה שנפתחה לו האירה לו את כל מאורעות חייו והוא הבין הכל! הוא הבין שהכל היה רק הכנה להתגלות האמונה! כל פרט ממהלך חייו הואר באור האמונה וההשגחה וקיבל משמעות חדשה.
השלב הבא היה חיפוש אחרי התפילין מבר המצווה שלו. אחרי שאמא שלו הוציאה אותם מתוך אחד מנבכי מטמוני הבית, יחיאל ניגש לאביו וביקש שיזכיר לו כיצד מניחים אותם. את הטעם של הנחת התפילין – לראשונה בחייו עם אמונה – הוא לא ישכח לעולם! חיות חדשה החלה לזרום בנפשו המיובשת של יחיאל. הוא לא ידע כלל מה הוא עוד צריך לעשות, רק חיכה למחרת בבוקר להשכים ולהניח שוב את התפילין!
הכישלונות וחוסר ההצלחה הם מתנה משמים למנוע אותנו מללכת שולל אחרי הצלחות העולם הזה!…
כשיחיאל הלך לישון הוא חיפש בסידור ומצא נוסח של קריאת שמע שעל המיטה. הוא אמר אותו בשלמות על כל פסוקיו והיה לו חבל כשזה נגמר. מיותר לומר, ששינה מתוקה כמו שישן יחיאל באותו לילה הוא לא טעם שנים רבות. לעומת מה שהיה רגיל להירדם רק אחרי שטף של מחשבות גועשות ודאגות מדאגות שונות, הפעם הוא נרדם ברגע שעצם את עיניו והתעורר השכם בבוקר ומיד קם בשמחה להניח את התפילין! לפליאתו הגדולה, כשהחל לקרוא את הפרשיות הן התגלגלו מפיו כאילו היה רגיל בהן כל חייו. ולא עוד, אלא שמצא את עצמו “מריץ” אותן כמו שראה פעמים רבות אנשים דתיים שמריצים את התפילה. זה כבר לא מצא חן בעיניו. היה זה בבירור מעשה היצר הרע שתיכף ומיד נכנס לתמונה לזרז וללחוץ לסיים – עובדה שעוד יותר הפליאה את יחיאל, כיצד כבר יש לו יצר רע חדש על התגלית הנפלאה שהתגלתה לו!
בפרקים הבאים נספר על תהליכים נוספים שעבר באותם ימים ראשונים של גילוי האמונה, אבל כעת נדלג לקשר כמה קצוות – יחיאל התהלך אז בעננים. הוא רצה לספר לכל העולם על הגילוי הנפלא שלו, הוא החליט לנסוע לחבריו איתם דיבר ימים ספורים לפני כן על כך שהתשובה היא “לא בשבילי” ולשתף אותם. לרגע היסס וחשב להוריד את הכיפה מראשו, אבל מיד התגבר על הבושה – מרוב בושה. כן, הוא כל כך התבייש בכך שהוא מתבייש בדבר שהחזיר לו את החיים והסב לו את כל האושר האפשרי, שעל ידי זה התגבר על אותה בושה רעה (עיינו עניין זה בליקוטי הלכות, הכלות הלוואה ג).
יחיאל נכנס לבית חבריו קורן כולו. החבר’ה שישבו כדרכם ביחד וראו אותו עם הכיפה על הראש נשארו פעורי פה! “יחיאל?!” – כמעט שזעקו – “מה קרה לך? מה, גם אתה?”
יחיאל חייך אליהם חיוך רחב כמו ששנים לא ראו ממנו. “כן!” ענה להם באומץ, “זו האמת! עכשיו אני יודע! וזו כל כך אמת ברורה אצלי, שגם אם אמרתי לפני ימים מעטים שזה לא בשבילי, אני לא מתבייש להודות שטעיתי וזה כן בשבילי – ועוד איך!”
על חלקים נוספים בתהליך התשובה של יחיאל, ועוד פרטים מופלאים מההשגחה שהביאה אותו לשוב לאביו שבשמים, בפרקים הבאים.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
