בחיים של כולנו יש כל כך הרבה דברים שמסתדרים ברגע האחרון, ואז אנחנו נושמים לרווחה ומפטירים: ‘וואי, זה היה קרוב…’ כך הרגיש יחיאל ברחובות התוהו של הודו…
יחיאל עלה על הריקשה הממונעת בעלת הקול המצרצר, הגיש לנהג שטוף הזיעה את הפתק שעליו הייתה רשומה הכתובת, והריקשה יצאה לדרך כשהיא משתלבת בתנועה המטורפת בקול צפירה צורם.
ניו דלהי בשלהי הקיץ היא מקום לא נעים בעליל, החום הלוהט המלווה בלחות גבוהה במיוחד, ביחד עם מסך העשן התמידי הנח על העיר, חוברים יחד לכדי עינוי של ממש, בפרט לרבבות ההודים קשי היום שמנסים לפרנס עצמם בכל מיני עבודות המזכירות יותר עבדות מאשר עבודה הראויה לבני אנוש. יחיאל הבחין תוך כדי נסיעה בעגלת יד עמוסה בלבנים שהודי רזה סחב לבדו, כשהוא מזיז אותה מעט בקושי נורא. כל גופו נטה קדימה והוא סחב בכל כוחו עד שהעגלה פשוט נעמדה בלא תזוזה וההודי עדיין מנסה להזיזה בכל כוחו הדל, כשנחלי זיעה הופכים את הבדים הבלויים שעליו לסחוטים ממים. בין ההודים לא היה אחד שהעיף עליו מבט, רק יחיאל המזועזע, בן האומה הקדושה שבניה ניכרים ברחמנותם, הבחין במבע הנואש שעל פניו של האיש האומלל וליבו נצבט.
הריקשה נסעה הלאה כאשר היא מקיפה כיכר אחר כיכר מרבבות הכיכרות שניו דלהי מלאה בהן. יחיאל הסתכל בסקרנות לכל עבר, מנסה לעכל את המציאות הכל כך זרה שמתרחשת סביבו. כל כך הרבה סוגים של אנשים משונים, “באבות” עטויי בדים מכל מיני צבעים, אלה בכתום ואלה באדום, אחד נושא מעין קלשון מוזהב בידו והאחד מטלטל קערית שעשן קטורת מיתמר ממנה. פתאום עובר לידם פיל! שעל גביו יושב הודי עטוי לבן עם טורבן שחור. לכל מקום שהביט, ראה תערובת צבעונית של בני אדם, ריקשות, משאיות ומכוניות. מדי פעם עצרה פרה את התנועה, וההודים שאצלם בהמה זו “מקודשת” חיכו בסבלות שהיא תעבור.
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
אולי גם זה יעניין אתכם:
בכל מקום ראה שווקים מכל מיני סוגים, מקדשים עתיקים ופסלונים של אלילים הודיים בצורת קוף, בצורת פיל ועוד – הכל צבוע בצבעים עזים. ריחות של קטורת הגיעו לנחיריו מדי פעם, ויחיאל קלט שהוא נמצא במקום שהזמן כאילו עצר מלכת. ‘כאן חיים אנשים שממש עובדים עבודה זרה!’, הכתה ההכרה במוחו של יחיאל. זה לא שהכרה זו זעזעה את יחיאל מבחינה אמונית ושחרה לו שכופרים בא-ל אחד, אלא ההיפך הגמור – הייתה כאן אווירה שהוא מעולם לא נפגש בה לפני כן – אווירה של אמונה, של השלמה עם הגורל. נראה היה שאפילו ההודי הכי שפל שם היה קשור גם למשהו מעבר למה שנראה לעיניים. יחיאל נזכר במה שרמי אמר לו כשביקר בארץ, ש”מרגישים שיש משהו”. הוא הבין עכשיו מה הכוונה. מרגישים שיש משהו מעבר. זה לא העולם המערבי הציני, המדעי והמדויק – זה משהו שעדיין קשור להסתכלות רוחנית על המציאות, ואפילו שזה היה בדרך של עבודה זרה, זה עורר איזה ניצוץ אצל יחיאל, משהו שהיה רדום שנים כה רבות, אבל עדיין, זה היה רק ניצוץ קטן ובלתי מורגש.
לימים, יאמר יחיאל בדרך הלצה שעל זה אומרים במזמורי התהלים שבתפילת הבוקר (פסוקי דזמרה) “והודו לזכר קדשו”. פשט הפסוק הוא, שאנו מודים לבורא העולם בכל פעם שנזכרים בחסדיו ובזה זוכרים קדושתו, אבל אצל יחיאל הייתה לזה משמעות נוספת: שהודו, הארץ מלאת הטומאה, נועדה להזכיר לו שיש קדושה בעולם, כפי ששבעה חודשים מאוחר יותר זה אכן קרה…
זה לא העולם המערבי הציני, המדעי והמדויק – זה משהו שעדיין קשור להסתכלות רוחנית על המציאות, ואפילו שזה היה בדרך של עבודה זרה, זה עורר איזה ניצוץ אצל יחיאל, משהו שהיה רדום שנים כה רבות…
אחרי כשעה וחצי של נסיעה, הם הגיעו למבנה רחב ידיים שעל גביו היו רשומות האותיות באנגלית שהיו רשומות על הדף. התברר שהיה זה מסוף של תחבורה ציבורית, מעין תחנה מרכזית ענקית ישנה ואפורה, מלאה בהמון עצום של הודים על כל חבילותיהם. יחיאל לא הבחין ברציפים מסודרים וכל השילוט היה בהודית. בלי חשק ירד יחיאל מהריקשה, שילם כמה רופיות לנהג כפי שהדריך אותו פקיד הקבלה במלון, והתקדם בלב פועם אל עבר התחנה הענקית. לא היה לו מושג איך הוא יסתדר כאן ולהיכן בכלל צריכים לפנות בכל הבלגאן הזה, והוא שוב מצא את עצמו שואל בליבו: ‘בשביל מה לכל הרוחות נכנסתי להרפתקה הזאת?’
לבסוף, הבחין במחיצת עץ עם כמה אשנבים שחלקם היו פתוחים ומאחוריהם נראו פניהם של הודים בעלי ארשת רשמית. הוא ניגש לאחד האשנבים וביקש באנגלית לנסוע למנאלי. ההודי שישב שם הסתכל עליו בעיניים חשדניות והגיש לו מספר טפסים למלאות… מספר פספורט, כמות כסף שעליו, ועוד כל מיני משבצות ריקות לסמן. יחיאל הצליח איכשהו למלא את השאלון המפורט, ואחרי שנבחנו הטפסים התבקש לשלם. הוא מנה על מדף האשנב את המעות והבחין שאלו ממש הפרוטות האחרונות שלו! אם יש כאן איזו טעות הוא תקוע! זה היה מבהיל – באמצע הודו, בין הודים ומקומיים בלבד בלי שום אדם הדומה לו, בלי טלפון או כתובת ברורה…
גם בתחנת רכבת ישנה עם המון רב של אנשים יד ההשגחה מלווה את בניו של בורא עולם…
הפקיד לא טרח בכלל להורות לו לאיזה כיוון ללכת, והוא פנה מבולבל לחפש רמז כלשהו מהיכן יוצא האוטובוס שלו ומתי. בכל מקום שהלך הופנו אליו מבטים סוקרים. כל ההודים ללא יוצא מן הכלל הסתכלו עליו בסקרנות רבה בלי להסתיר כלל את מבטיהם – כפי הנראה המראה הזר ביחד עם הבלבול הגובל בפאניקה שאחז אותו היו בולטים לעין…
ואז הבליח שוב ברק ההשגחה שליווה אותו עד עכשיו! עינו קלטה ממרחק מראה שונה קצת. מבין אלפי ההודים שמילאו את החלל הענק של התחנה, הוא הבחין בזוג צעירים שלא היו הודיים. לפתע הוא זיהה אותם! היו אלה אותם זוג אירופאיים “פריקים” שראה בבוקר בטיולו הקטן בסביבות המלון! הם חיכו בתור ביחד עם עוד כמה עשרות הודים באחת מפינות התחנה! יחיאל כמעט בכה משמחה. הוא פילס לו דרך עד אליהם וניגש אליהם בחיוך של מכר וותיק. הם, לעומתו, לא החזירו לו יחס דומה. וותיקים היו מאוד בהודו וכנראה ששכחו את השוק שתוקף את מי שפוגש לראשונה ארץ מטורפת זו. יתכן גם שכבר פגשו כמה ישראלים בהודו ולא התלהבו ממפגש עם עוד אחד. בכל אופן, כשיחיאל שאל אותם אם יש להם מושג היכן צריכים לחכות לאוטובוס הנוסע למנאלי, החוו בתנועת יד קלה שכאן הוא המקום ויחיאל יכול היה שוב לנשום לרווחה, כשהוא שוב שוכח להתבונן איך זה קורה בכל פעם שהוא כמעט הולך לאיבוד ופתאום מגיעה ישועה!
בחיים של כולנו יש כל כך הרבה דברים שמסתדרים ברגע האחרון, כאשר כמעט אבדה תקווה, ואז אנחנו נושמים לרווחה ומפטירים: ‘וואי, זה היה קרוב…’ פעמים רבות מאוד אנחנו שוכחים לעצור ולהתבונן: רגע, זה באמת היה קרוב, איך זה הסתדר ברגע האחרון? מהיכן הגיעה הישועה פתאום? מהיכן….?
