חייב להיות כאן עוד משהו. הרי מלמדים אותנו שיציאת מצרים מעידה שבריאת העולם לא הייתה מאורע חד פעמי סתמי! אז חכו, כי זה בדיוק הסיפור של פסח.
פסח עוד מעט כאן.
במה אתם נזכרים?
יש כאלה שבשבילם פסח הוא סיפור מימי קדם. עידן ששינה את כיוון תולדות האדם. הולדת העם היהודי, כפי שאנחנו מכירים אותו. לאחרים, פסח הוא חג של הכנות קדחתניות שמשאירות אותנו סחוטים כל ימי החג. ולעומתם יש את אלה שפסח הוא ההסבה לשולחן ולסדר בחיק המשפחה והעיקר להגיע לסעודה המיוחדת במינה. ויש גם את אלה שבשבילם פסח הוא חג הדיונים האינטלקטואלים בשאלות שונות, בהלכה, מדרש ומחשבה יהודית ותו לא.
אבל, אין עוד משהו? האם ההגדה עצמה לא מבהירה לנו שחובה עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים? האם החובה הזאת היא רק חוויה דמיונית אל תוך העבר? והאם בכלל אפשר לדרוש מאיתנו אנשי העולם החופשי והדמוקרטי שנחווה את ייסורי השעבוד? או את שמחת הגאולה?
חייב להיות כאן עוד משהו. אחרי הכל, הרי מלמדים אותנו שיציאת מצרים מצביעה על כך שבריאת העולם לא הייתה סתם מאורע חד פעמי! (רמב”ן שמות כ, ב). בריאת העולם על פי התורה היא דבר דינמי הרבה יותר, הרי מלמדים אותנו ששעבוד מצרים הוא כפרת חטאו של אדם הראשון – הטעות שלו בחשבון! (שער הפסוקים, שמות). ואילו כל אחד ואחד משני מיליוני היהודים – אנשים, נשים וטף – שלא לדבר על כלל מיליוני הגויים אנשי האומות האחרות שהצטרפו אלינו, הבחין בגאולה בתחושה אחרת.
חייב להיות כאן עוד משהו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הא לחמא – בואו לאכול מלחם החוויה
עשר מכות מצרים – מה הן אומרות?
בראשית… (בראשית א, א)
החלל. הזמן. החיים. שלושת ממדי הבריאה. שלושה תחומים של חוויה אנושית. האדם – כל אדם ואדם – הוא מיקרוקוסמוס של כל אחד מהם. החלל הוא עצום, כולנו הרי יודעים את זה. שכלנו המוגבל לא מסוגל פשוט לתפוס את הממדים שלו. אנחנו מודעים לכך שהזמן נע קדימה, בהתמדה. גלי הזמן עברו על האנושות מאז היותה והם ימשיכו לעבור גם אחרינו. והחיים מוסתרים, אי שם. סוד החיים. הבזק של חוויה חומקת.
מה הפירוש של הכל?
ומהי באמת החשיבות של חלל היקום לגבינו, כאן על גרגיר האבק שלנו שאנו מכנים כדור הארץ, ומה שייכותה של ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה היהודית, לחיינו היומיומיים? ואיזה ערך יכול להיות לחיים אם אנחנו כאלה טרודים בהשגת הכרחיות החיים עצמם?
בריאת העולם. נפילתו של אדם הראשון, המבול. נח. תרח. אברהם, יצחק ויעקב. הגלות. יציאת מצרים, מתן תורה. עגל הזהב. המשכן, ארץ ישראל, השופטים, הנביאים ובית המקדש. חורבן הבית, פורים, הבית השני, חנוכה. חורבן הבית השני. הגולה. ארצות ערב. מערב אירופה. הצלבנים. האינקוויזיציה. מרכז אירופה. פוגרומים. רוסיה. הקוזקים. ההשכלה. יציאה מהגטאות… אושוויץ. טרבלינקה. ברגן בלזן. התחיה. הבניה. הנשמה החדשה…
האם החובה הזאת היא רק חוויה דמיונית אל תוך העבר? והאם בכלל אפשר לדרוש מאיתנו אנשי העולם החופשי והדמוקרטי שנחווה את ייסורי השעבוד? או את שמחת הגאולה?
כשמעיינים בתולדות ישראל, אנחנו מחפשים למצוא את עצמנו בהן. לחוש אותן חוויות עכשיו, ולא רק ‘להשקיף’ על פני העבר. אבל לפעמים מנסים רק לדמות איך היה לחיות באותם הימים, אלא שאז נסחפים רק למחשבות של “לו הייתי חי אז, כמה מרתק זה היה! כמה מרומם! אז הייתי ללא ספק יהודי טוב!…”
כשעושים כך, מחטיאים את המטרה. אנחנו רוצים סתם ‘להשקיף’, ‘לחזות’, לברוח מהחיים אל תוך העבר הרחוק. אנחנו רוצים לשאוב מהעבר. להכניס אל תוך חיי היומיום שלנו משמעות ותכלית. כיצד? איך אפשר להתייחס אל ההנחה שכל אדם הוא עולם מלא כשלעצמו? מיקרוקוסמוס של היקום, של ההיסטוריה, של החיים? מהם המסרים המשמעותיים שיש לסודות הבריאה לגבי חיינו היומיומיים?
יציאת מצרים היא תהליך דינמי ומתמשך עד עצם היום הזה בחיים של כל אחד מאיתנו…
…נעשה אדם! (בראשית א, כו)
כאשר אדם הראשון נברא, הייתה לו ידיעה מעמיקה טבעית של מציאות האלוקים. מודעות זו להקב”ה הייתה חלק פנימי מכל מעשיו ומחשבותיו. על נשמתו הוטבעה אמת זו, בדיוק כפי שנשמתו של כל ילד טבועה בה ידע בסיסי מסוים. כל ילד יודע באופן טבעי איך ללמוד לדבר וללכת על רגליו.
אבל הילד – האם הוא מודע לידע הזה? בוודאי שלא. הוא פשוט ‘יודע’. גם אדם הראשון פשוט ‘ידע’. אבל הוא לא ידע שהוא יודע. עדיין לא הייתה לו דעת, ידיעה פנימית, מודעות. הוא טרם חווה את הידיעה. הוא אמנם היה מודע להקב”ה, אבל ללא דעת, בלי להיות מודע לידיעה הגדולה הטמונה בו.
ואיך יכול היה להיות אחרת? הרי דעת, מודעות, באה רק כשקיימת אבחנה. רק כשקיימת ידיעה אובייקטיבית של חפץ, ביחס להיעדרו. האם יכולנו להיות מודעים ליום אלמלא היה גם לילה? האם יכולנו להיות מודעי לשמחה אלמלא היה גם יגון? האם היינו מודעים אפילו לחיים אלמלא היה גם מוות? גם אדם הראשון לא יכול היה להיות מודע באמת לגן עדן אשר בתוכו וסביבו – אלמלא טעם מהיעדרו.
וללא מודעות כזו, לא תיתכן הערכה. לא תיתכן חוויה. האדם לא יכול להעריך את גן עדן בלי שתהיה לו תחילה מודעות למה שקיים ‘בחוץ’. וללא הערכה זו, היות הקב”ה מיטיב עם האדם – תכליתה הגלויה שהבריאה – גם הוא לא יכול להיות מושלם. ואפילו העניק הקב”ה לאדם הראשון את המודעות ואת ההערכה, אז היה אך מתנת חינם. מכיוון שלא טרח ברכישתה, והרי תכניתו של הקב”ה דורשת שהאדם ירוויח, יהיה ראוי, לגן עדן. לעצב את עצמו.
זו הסיבה שהוא נתן לאדם הזדמנות. הזדמנות לחוות את טעם האלוקות. להיות מודע לגן העדן שבו הוא חי. הזדמנות להיכנס לגן עדן נשגב עוד יותר. הוא נתן לו פיתוי בדמות הנחש הערמומי שפיתה אותו לאכול מעץ הדעת טוב ורע. פריו היה, בעצם, תבואה רגילה (סנהדרין ע, ע”ב). אבל עצם העובדה הפשוטה שהקב”ה אסר לאכול ממנו עשה אותו ל”עץ אסור”. הערך בגימטרייה של המילה חמץ יחד עם שאור הוא 639, עץ הדעת גם ערכו 639. כאדם הראשון אכל ממנו, הוא אכל חמץ, הוא טעם טעימה ראשונה מ”העדר מציאות ה'”, הוא חווה את מה שראה כרע, הוא פגם במודעות שלו.
זוהי, אם כן, המצה, שמסמלת את שלמות הדעת, הידיעה הקרובה, את שלמות המודעות ושלמות החוויה, את שלמות הידיעה שהכל חסד אלוקי. לדעת של החוויות אחת הן – הכל האלוקים בכבודו ובעצמו (ליקוטי מוהר”ן א, ד). זה מעבר לתפישת בני אנוש, אבל כמובן, הקב”ה הוא מעבר לכל היגיון! אפשר להגיע אליו רק בידיעה קרובה, בחוויה, בלב, ברגש (שם לג, ד). בפסח אנחנו אוכלים מצה, אבל עלינו להקפיד ‘לאכול’ את מצת הדעת המושלמת, בכך אנו מתקנים את טעותו של אדם הראשות – אכילת ה’חמץ’ שלו (בני יששכר, ניסן ח, ד ז).
זה הסיפור של פסח. סיפור הבריאה, סיפור תהליך הבריאה הנמשך והמתמשך. אדם הראשן ידע על הבריאה, אבל הוא נפל. הוא לא הצליח להתרומם שוב. הוא לא השכיל לשכוח את מעשהו בעבר. הוא נשא עמו נטל-יתר של אשמה. הוא לא היה מודע לכך שהבריאה היא עכשיו! לכן, כשהתגלה הקב”ה במצרים, המסר שלו לעם ישראל היה: עכשיו בריאה חדשה! וכאשר שינה את ‘חוקי הטבע’ הוא הראה: ‘אני שיניתי את הטבע – אתם מסוגלים לשנות את הטבע שלכם!’.
כי כל אדם ואדם, בכל דור ודור, הוא מיקרוקוסמוס של היקום. של הזמן של החיים. היהדות היא לא דבר שהתחרש רק בעבר הרחוק או אפילו הקרוב. היא לא דבר המתרחש רק באיזו פינה נידחת של העולם. כמו כן, היא לא שייכת בלעדית לאלה מאיתנו שיש להם מסורת רצופה. בעצם, היהדות האמיתית לא נמצאת כלל אצל מי ש’יהדותו’ תחילתה וסופה בהפגנתה. היא לא נמצאת אף ביהדות שנהגנו אתמול. זה לא משנה כמה התלהבנו אתמול – לגבי היום, אתמול כבר חלף ואיננו, ועלינו להתחיל את הכל מחדש.
כי הבריאה, היא תהליך וגם היהדות היא כזו. היא כאן, היא עכשיו, היא איתך ובתוכך!
(המאמר מבוסס על דברי המחבר מתוך הגדה של פסח – עם פירוש מתורתו של רבי נחמן מברסלב).
רוצים ליהנות מעוד מאמרים בנושא פסח? היכנסו לקישור הזה ותיהנו!
