עשר מכות הונחתו על המצרים. מה הן אומרות? מה המשמעות שלהן לגבינו? ואילו לקחים ושינויים נחולל עם כל “מכה” כדי להתגבר על “המצרי” שבתוכנו?
כך כתוב בהגדה: “כשאומרים את המכות שופכים מהכוס לתוך כלי עשר פעמים: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. ארבה. חושך. מכת בכורות.
עשר מכות – עשרה לקחים
אותן תופעות עצמן, מעשה הקב”ה הייחודי, שהמצרים חוו אותן כמכה, עם ישראל להתגלות מרוממת (ספר בעל שם טוב, וארא ו, ז). בעשר המכות טמונים לקחים שאפשר לקלוט כדי לחולל “מכה” שבה נתגבר על “המצרי” שבתוכנו.
מוכנים? קדימה!
דם – המתן!
אחד הדברים שעלינו לדעת כאשר לראשונה מתעוררים לשוב אל הבורא הוא – שאין לצפות להשתחרר בן-לילה מכל טבענו ותשוקותינו השפלים. לא נוכל להיכנס מבעד שערי הקדושה כר לאחר הקשתנו הראשונה. הקב”ה אומר לנו: המתן! עלינו תחילה להתעדן. עלינו להתוודות, בפני עצמנו, את האמת הצרופה שבחיי עברנו וחיי ההווה שלנו – עוד קודם שנוכל להתקדם עוד אל תוך העתיד.
בשובנו אל השם, ההשפלה העמוקה הזאת יחד עם המבוכה החברתית שנצטרך אולי לחוות בעת המעבר מהטומאה לקדושה – הן שפיכת דמנו שלנו. עלינו להשלים עם זה ועל ידי זה נזכה להיכנס מבעד לשערים.
המצרים טעמו מהמים – הידיעה האלוקית – וחשו שהם טועמים מדם. אבל אנחנו, בני ישראל, טעמנו את ה”דם” כמים, כהטבה אלוקית (ליקוטי מוהר”ן ח”א ו, ב).
צפרדע – שמיעת קול אלוקים
בכל מאמץ כן להתקרב אל בורא עולם עלינו לחתור בו זמנית לבטל כל השפעה שלילית על חיינו. אבל העולם החיצוני כה מלא בקולות מנוגדים אלה שעלינו לנסות להשתיק אותם ולהגביל את השפעתנו על מחשבותינו, ולעשות זאת על ידי השמעת קולנו, קול הקדושה.
זו הצפרדע – צפר, הציפור המשמיעה תדיר את קול הדעה, דעת הקדושה.
במצרים אירעה פלישת צפרדעים שחדרו לתוך כל פינה וכל היבט של חייהם. אנחנו, עם ישראל, צריכים להביא את קול הבורא הבלתי נרתע – ה”צפור-דעה אל תוך כל היבט של חיינו (ליקוטי מוהר”ן א, ג).
אולי גם זה יעניין אתכם:
שבת הגדול – ניסים, רחמנות והנוסחה הגדולה
הלכות שבת הגדול, פסח, שביעי של פסח וספירת העומר
כינים – הערכה עצמית
הקוסמים של פרעה לא היו מסוגלים לחולל כינים. לכוחות הרוע אין שליטה על יצור כה זעיר וחסר חשיבות (רש”י, שמות ח, יד).
ענווה כנה היא המעלה הנשגבה מכולן. היא אינה דרה בכפיפה אחת עם השמצה עצמית או עם הערכה עצמית נמוכה. היא המודעות לערך המוענק על ידי הקב”ה, תמצית ההערכה העצמית הגבוהה. היא השאיפה ליהנות אחרים מכישורינו – ולא לשאיפה להערצה מצד הזולת. היא ההכרה שלבדנו – אין אנו ולא כלום – זוהי דרישת הענווה (שיחות הר”ן קמ).
וביחס פרופורציוני לענווה שלנו, לכוחות של “פרעה” אין שליטה עלינו. נישא בעוונה את הייסורים הנובעים מאת השם מכדי לציית ל”פרעה”. אין זה הולם אותנו! (ליקוטי מוהר”ן ח”א ד, ט, ו-נ”ב).
ערוב – ניתוק הקשרים
בין בליל חיות הפרא ששטף את מצרים היה יצור מוזר. בהיותו קשור בחבל הטבור לאדמה, הוא תקף את כל מה שהתקרב לתחומו. אפשר היה להתגבר על החיה הזאת רק על ידי ניתוק חבל הטבור שלה. בזמן מכת ערוב, הועברו למצרים חיות רבות ממין זה עם האדם שהיו קשורות אליה (כלאים ח, ד. קול יהודה, וארא).
יש יסוד באדם המסוגל לחזות בניסים, לראות את האלוקי על האדמה (שמות ח, יח) ולהישאר למרות זאת קשור לאדמה. בלתי מושפע, קשור לתשוקות גשמיות. בלתי מסוגל לוותר עליהן. יסוד זה שבאדם “יתקוף” גם רעיונות וגם אנשים המבקשים להביא לשחרורו. כשאנו נעשים מודעים לקשרים הללו ושואפים לנתק אותם, צריך שיהיה לנו את האומץ לבצע את “הניתוק” הכואב. צריך שנשנה את ההתנהגות שלנו, אפילו שינוי קטן מצידנו, שהרי הקב”ה יסייע בידינו להמשיך. הצדיק ינחה אותנו. (השו’ ליקוטי מוהר”ן ח”א יא, א. ג, ה).
דבר – שינוי מאליו
דבר מתפשט בדרך כלל במגע. אך דבר זה של מצרים שונה היה. חלו בו ספונטנית! כל הבקר המצרי מת בעת ובעונה אחת לאל שום מגע (עניין זה נלמד משמות ט, ה-ז. הקב”ה קבע זמן מסוים למכה זו. אחרי הרגע המכריע, לא נותר זמן או צורך לפרעה לבקש הקלה. הוא פשוט תם. הפועל המשמש בפסוק ג’ הוא בזמן הווה, שהרי מכת הדבר לא נמשכה, לא בעבר ולא לעתיד). הרי הדבר היה דבר השם (גם מחלה ‘מידבקת’ אפשר לעתים לחלות ספונטנית, הישר מן השמים, חיי מוהר”ן תנט).
“פרעה” היה רוצה שנאמין שאפילו התגלות ברורה זו, מקרית היא. ואילו אנחנו יודעים, שאפילו מה שנראה כפרי המקרה – אינו אלא התגלות. אין הטבע בבחינת “כפפה” כביכול על יד השם. למעשה, אין הטבע קיים כלל (ליקוטי מוהר”ן ח”א רנ, שם, יג).
ואותו הדבר אפשר לומר על “טבענו” האישי, אופיינו ואישיותנו, ככל שהוא נראה קשוח ובלתי משתנה. אילו יכולנו באמת לקבל אותו כיד השם היינו יכולים לשנות אותו מהר מאוד. לפעמים, אפילו מאליו.
ברד – גיהינום בעולם הזה
במכה זו הוצאה אל הפועל גזר דין הגיהינום על המצרים. כשישבו, נשרפו על ידי הברד, וכשקמו ועמדו, נשרפו באש (שמות רבה יב, ד).
ישנו גיהינום של אש. ישנו גיהינום של שלג (ירושלמי סנהדרין י, ג. תנחומא, ראה יג, זהר א רל”ח ע”ב).
כשאנו בוערים מתשוקותינו הגשמיות, כשאנו “עולים באש” מרגשותינו המשתוללים – כשאנו “קמים” ומבצעים את רצוננו – אנו חווים את האש, את סערת הגיהינום, אפילו בעולם הזה.
כשאנו נעורים לשוב אל הבורא, אך נעשים מדוכדכים בשל עברנו, נבוכים מלגשת אליו עם נטל העבירות שעברנו – כשאנו “מתיישבים” ומצייתים לקולות המייאשים הללו – אנו חווים את הקרח, את הקיפאון של הגיהינום, אפילו בעולם הזה (ליקוטי הלכות, בשר וחלב ה, כח).
יהי רצון: הקב”ה! חולל בנו הרגשת שפלות כדי שנשלוט ברגשותינו הבוערים! העלה באש את הלבבות שלנו כדי שנשוב אליך, למרות עברנו!
ארבה – שינוי כיוון
בערבות המכה, הקב”ה הפך את כיוון הרוח וכל הארבה הוסע אל מחוץ למצרים, ובכלל אלה שהמצרים שימרו במלח (שמות י, יט, שמות רבה יג, ז).
לפעמים אנחנו מרגישים “מלוחים”, “משומרים”, “מאובנים” בהליכות שלנו. אנחנו מתקשים להביא את עצמנו להקשיב לקול השינוי. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשמוע אותו.
הקב”ה שלח רוח חדשה אל תוך החנוטים שבעמו. המסר היה רם ובהיר. עלינו לשאוף פנימה את הרוח הזאת, להקשיב למסר. אין שינוי שנבצר מאיתנו לבצע, אם רק נרצה לנטוש את מצרים האישית שלנו (השו’ שפתי כהן, שמות י, יט).
חושך – רצונות חמקנים
מה הייתה צמיגות החושך במצרים? החושך דמה למטבע הזהב, הדינר (שמות רבה יד, א). מה הקשר? כולנו יודעים, שחושך אינו ניתן למישוש. אולם, החוויה שחוו המצרים הייתה של מישוש החושך.
הוא הדין לגבי כסף. אנשים שחיים בחושך של תאוות ממון מרגישים שבאמת שהם יכולים לשים את הידיים שלהם על כל מבוקשם. אך כמו החושך, מבוקשם רק חומר מידיהם (פרפראות לחכמה, שמות רבה יד).
מכת בכורות – שחיטת הדעות הקדומות שלנו
אחרונת עשרת המכות – מכת בכורות. הלקח התמציתי של הבאת הגאולה.
מוכרח להיות שהמצרים ידעו שיובסו לבסוף. למרות שבוודאי לא רצו לדעת. את מי היו מוצאים למלא את מקום אוכלוסיית העבדים שלהם? למי יציעו את “המשרה”?
בסופו של דבר, הם עלו על תכנית. הם יפנו לפושעים המרושעים שנדונו למאסר עולם, ויציעו להם הצעה: “אנחנו נחון אתכם ונבטל את גזרי דין המאסר שלכם ונשעבד אתכם” אמרו להם המצרים, “ואז נוכל לשלח את היהודים”.
האסירים סירבו. “היינו מעדיפים להישאר נעולים בכלא מלראות בשחרור היהודים” השיבו פה אחד. האסירים העדיפו לבלות את שארית חייהם בתנאי מצוקה מלשנות את דעותיהם על היהודים.
“הבכור” מסמל חכמה – פרספקטיביות ורעיונות חיובים או אחרים (ליקוטי מוהר”ן א, א). אלה יכולים להית פרספקטיבות פעילות, המשתנים בהתמדה כדי לכלול כל תבונה של האלוקי. או הם יכולים להיות הרעיונות המיושנים והמעוותים של אסירי מצרים.
כולנו מזדהים עם רעיונותיהם ועם תפיסות החיים הקדומות שלנו. הרי הם דרכנו הפרטית לצפות בה על העולם. הם תוצאות טבענו וחוויות העבר שלנו, הם עולמנו. אנו דבקים בהם כפי שאנו דבקים בחיים עצמם, בלי מודעות לקיומן של מציאותיות אלטרנטיביות. בעוברנו בעולם הזה, אנו מבקשים להתאים את הכל לתמונות הקבועות הללו שיש לנו על “המציאות” או “איך המציאות צריכה להיות”. כמה היינו צומחים אילו היה לנו את האומץ לחוות את חוסר הביטחון הכרוך בשידוד מערכות.
עד לבואו של משיח צדקנו, במהרה בימינו, נותר זמן לשינוי הדרגתי וזהיר, ללא מכאוב – יחסית. לאחר בואו, אפשרות זו תיעלם לפתע.
סביר להניח שהמשיח יהיה שונה בהרבה מהציפיות של רובנו. אפשר אפיו שרעיונותיו יתנגשו חזיתית עם הרעיונות שלנו, רעיונות על עצמנו, על היהדות, אל האלוקים. לגבי אחדים מאיתנו קבלת רעיונותיו עלולה להיות כרוכה באובדן יוקרה אישית. לגבי אחרים, עלולה הדבר להיות כרוך בנטישת כלא של מציקה במחיר שינוי אמונותינו היקרות. לגבי מי מאיתנו שלא יהיה מוכן – יהיה הדבר ללא ספק טראומתי ביותר (שיחות הר”ן).
יהי רצון שבורא עולם ייתן לנו את האומץ להשתנות ויאפשר לנו להיות מוכנים לבוא המשיח, אמן!
(המאמר מבוסס על דברי המחבר מתוך הגדה של פסח – עם פירוש מתורתו של רבי נחמן מברסלב).
רוצים ליהנות מעוד מאמרים בנושא פסח? היכנסו לקישור הזה ותיהנו!
