מצד אחד של המקל החזיק המן הרשע עם הפחד מגזירת השמד שהטיל עם העם, ומצד שני אחז בו מרדכי היהודי עם השמחה העצומה שהובילה לאחיזה מלאה בשני הקצוות, ובגדול!
התורה האירה על העם היהודי, והם מצידם קיבלו אותה עכשיו בשמחה (מגילה טז ע”ב, שבת פח ע”א).
בתחילה היה רק קול.בלי מילים.
בלי חוק.
בלי פולחן.
בלי מצוות.
רק… קול.
קול שזימן אותנו אל הקב”ה. הקול – הדומם של האלוקים – שהדהד בכל רחבי הבריאה למען החפצים לשמוע את רצונו.
הרי אפילו לפני שהמילים נאמרו – אפילו לפני שהתגלתה התורה שבכתב, אפשר היה להגיע אל הקב”ה על ידי ההליכה בעקבות הקול שלחש את רצונו (ליקוטי מוהר”ן תנינא עח, ליקוטי הלכות, אפוטרופוס ג:ה, אור המאיר ג, ג).
לא על פולחן. לא על ידי מעשים ספציפיים. אלא, על ידי עבודת השם במעשים ארציים פשוטים.
וכל מי ששמע את הקול – עבד את הבורא בשמחה. ללא מחויבות. ללא חשש מפני נקמה. מיוזמתו שלו. מה שעודד את כל האנשים האלה שעבדו את הבורא בשמחה היה יחס של יראה מפני א-ל עליון, הישות המוחלטת, וברא כל הקיום המחולל ברצונו את הכל – במידה שווה – ושרצונו אינו מוגבל למעשים מסוימים. הם שמעו את קולו של הקב”ה, הם הקשיבו לקול הנשמות שלהם, ואילו הסימפוניה שכל אחד מהם ניגן לפני הבורא עם עבודתו הייחודית הייתה ייחודית לא פחות מנשמתו המיוחדת.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אבל רק מעטים שמעו את הקול. נדיר היה היחיד שידע לשמור מסורת אזוטרית, בלתי מובנית זו – תורה נסתרת זו. לא היו מהם מספיק להשפיע על האנושות, או אפילו לסייע בידי האנושות כולה, כדי שיבואו הכל לעבוד אותו. לכן הוא ביקש אנשים שיולידו אומה שתעבוד אותו, וראשוני האנשים הללו היו אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.
כל אחד מהם היה כה גדול, כל אחד מהם עבד את הבורא בצורה אל אלטרואיסטית, שהוא פתח דרך חדשה בעבודת השם, והקול הדומם נחרט כמילים על לוח ליבותיהם. הקב”ה מסר לכל אחד מהם מצוות פרטיות, מיוחדות (משנה תורה, מלכים ט:א, ילקוט ראובני, שמות מח:א, אדיר במרום נב, א).
אולם, שביל היסוד שהוביל אל הבורא נותר התורה הנסתרת – התורה הבלתי מובנית של מעשים יומיומיים בלתי מוגדרים, ללא חובה, ללא חשב מפני מעשי גבול (ה”מילה” הייתה מצוותה הספציפית היחידה).
הם שמעו את קולו של הקב”ה, הם הקשיבו לקול הנשמות שלהם, ואילו הסימפוניה שכל אחד מהם ניגן לפני הבורא עם עבודתו הייחודית הייתה ייחודית לא פחות מנשמתו המיוחדת…
ואז בא משה. ועם זאת שהאבות היו אלטרואיסטיים, משה היה אלטרואיסט גדול מהם. עבודתו השם מצדו הייתה רבה כל כך, שהוא חולל התגלות של רצון השם שהתגבשה בשלמותה כמילים ומעשים ספציפיים. משה שמע את קולו של הבורא המנוסח בצורת המילים של התורה שבכתב. הקב”ה הצר את רצונו כדי שיתגלם במצוות מפורשות, שהעבירו למשה את המעשים המדויקים שעכשיו יכלו הכל לעשותם.
ושחייבים הכל לעשותם. מכיוון שמעכשיו תהיה עבודת השם לחובה. דרך חדשה! דרכו של משה רבינו! 613 מצוות! 248 מצוות חיוביות – מעשי חובה קבועים. ו-365 איסורים. רעיו הגובה ממש על הכל. הלכה, כך נראה, שמחת העבודה הספונטנית שבאה מתוך יוזמה אישית. במקומה, כך נראה, היה נטל החובה והחשש מפני ענישה. ומי יכול להיות בטוח שלא יחטא לעולם?
לכן, למרות שהתחייבנו נאמנות לתורה בהר סיני, וברמה כלשהי אכן התכוונו לכך, אי שם בתוכנו היו לנו הסתייגויות. לכן כפה עלינו הקב”ה הר כגיגית שמא ניסוג (שבת פח ע”א). בצורה זו הפעיל הקב”ה את רצונו המולד – אך הרדום – לעבוד אותו, והראה לנו את המניעים שחייבים לנצל אותם כדי לצאת לדרך חדשה – החשש מנפי העונש (שיחות הר”ן סימן ה). לא בגלל שהקב”ה רוצה להעניש, אלא מכיוון שלנו חיוני לראות את “המקל”.
ולמקל, שני צדדים. והוא הדין גם לגבי החשש מפני מעשה גמול. מכיוון שלפעמים אנחנו חשים דיכאון מרגישים דיכאון ממה שנראה לנו כנטל, ותחושת הדיכאון שמחשבת את הענישה מחוללת אותה כה כבדה שאנחנו לא רואים יותר שום תקווה באופק, לכן אנו מתייאשים לחלוטין. אנחנו שוכחים שהקב”ה, המחזיק ב”מקל”, מחזיק אותו כתמריץ ולא מתוך רצון לנצלו.
זו הייתה הטקטיקה של המן – להטיל אותנו אל תוך ים של יראה דיכאונית. ליטול מאיתנו את יכולת התנועה שלנו מרוב פחד מפני כוחו, לשתק אותנו מרוב חשש מפני הגזירה שלו (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד:ז, ט, יח).
אבל זו הייתה המשימה של מרדכי – לרומם את החששות שלנו כדי שנפחד מפני הקב”ה בעצמו ובכבודו, לא מהמקל.
והוא הצליח בזה, בגדול. הוא הצליח להעביר אלינו תחושה מרוממת של יראת השם – לא פחד משתק ומדכא, אלא יראה מרוממת, מניעה ודוחפת, מתוך גיל ושמחה. הוא גילה יראת השם כל כך גדולה, עד שהרגשנו את השמחה והגיל מתוך הידיעה שהנה אנחנו יהודים ולא משנה כמה התרחקנו, לא משנה כמה עמוק נפלנו – הקב”ה איתנו למרות מגבלות התורה הגלויה. הקב”ה קיים אפילו במעמקי הגיהינום והוא יכול למחול לנו כאשר נשוב – אפילו יקבע הגיונה של תורה שאינו יכול! (שם, נדרים ד:כז).
המשימה: לעזור לנו להתחבר לדרך ישנה-חדשה מתוך שמחה!…
ומרדכי חשף יראה כזאת כשהתעודדנו לעבוד את השם – הרי רצינו לקיים את התורה, רצונו הגלוי של הבורא – כהתבטאות לרצוננו החופשי ולא כמעשה של כפייה. מרדכי חשף את קולו של הקב”ה הנסתר בתוך דברו, בתוך תורתו. הוא חשף את שביל השמחה שענן כיסה עליו כאשר ניתנה התורה.
הוא גילה את השביל הישן כפי שהוא מובע מחדש. הוא גילה את התורה הנסתרת כפי שהיא מובעת בתורה הגלויה. הוא הראה לנו כיצד לחוות שיחה ספונטנית בעודנו נשארים בתוך הפרמטרים של המצוות, כיצד ליהנות מהתבטאות בעוד שמקיימים את המצוות, והוא הראה לנו גם כיצד לייחד את עבודתנו וצמיחתנו האישית והרוחנית.
והשמחה שגילה לנו מרדכי הטילה מורא מרשים, כמו השמחה הפשוטה הדרושה שבהיותו יהודי שהרגיש משה רבינו בהר סיני לפני שקיבל את התורה (עלים לתרופה ו, שמות רבה מז, ז). כה גדול היה שגם אנחנו חווינו התגלות חדשה של תורה. קיבלנו את דברו הבורא בשמחה העולה משמיעת הקול, קולו, בתוכו.
וכדי להביע זאת בהלכה, עודד אותנו מרדכי – הוא הראה לנו איך עושים את זה, לומר את “ההלל הנסתר”, אותו שיר תשבחות לקב”ה הנסתר בתוך אמירת המגילה – למרות שאנחנו עדיין “משועבדים לאחשוורוש” (מגילה יד ע”א), בעודנו מרגישים את עצמנו מרוחקים מהקב”ה (ליקוטי הלכות, נחלות ד, כה).
מרדכי פתח מחדש את הדרך הישנה – הוא חידש את הדרך החדשה. “דרך חדשה ישנה” (ליקוטי הלכות, ערלה ה:יא, נחלות ד:כא, חיי מוהר”ן סימן שצב, רסד). משוחררים מ”חובה” – מעשייה מתוך כפייה, משוחררים מהפחד מפני העונש – מפחד מפני “המקל”, מתוך יראה שמחה אמיתית ובמקומה כלפי הבורא בכבודו ובעצמו.
כך האירה התורה על העם היהודי – התורה שקיבלנו מתוך שמחה – “קיבלוה וקיימוה”.
(המאמר מבוסס על הנאמר בספר “אסתר” – פירוש על המגילה מתורתו של רבי נחמן מברסלב. להזמנה צרו קשר כאן).
בואו ליהנות מעוד מאמרים מעוררים על החג הכי מצחיק בשנה – פורים, בקישור הזה!
