כמה קשה להוציא יהודי מהגלות כך קשה להוציא את הגלות ממנו. זה מה שקרה ליחיאל אחרי הנחיתה, תרתי משמע, בישראל כשהוא נראה כמו דמות הלקוחה מהאגדות…
כשיחיאל היה בהודו הוא התרגל ללכת רק עם “לונגי” – מעין בד הכרוך סביב למותניו כשהוא יחף… עכשיו, כשהיה צריך לטוס במטוס ולהיות לבוש קצת יותר “נורמלי”, אריה נתן לו במתנה מכנסי בד רחבים בצבע בורדו. יחיאל צירף לזה כפכפים הודיים צבעוניים עם חרטום חד ומעוקל כלפי מעלה וחולצת בד לבנה – והתוצאה הייתה שכל מראהו היה כמו איזו דמות הלקוחה מהאגדות. כך נסע במטוס וכך נחת בישראל.
הרגשתו החזקה של יחיאל הייתה שהנה באה הגאולה, קיבלה חיזוק כאשר ארץ ישראל האביבית של חודש ניסן קידמה את פניו. השמים התכולים והצלולים, ביחד עם המפגש בארץ המוכרת והחביבה, הוסיפו להרגשת הגאולה ויחיאל טיפס בדמיונותיו עוד ועוד, עד שהיה בטוח שכל מי שסביבו חש את מה שהוא מרגיש וכולם ממש כמותו בציפייה שמחה ונרגשת לפעמי משיח. אפילו ה”ססים” – אותן ציפורים הטסות כברק סמוך לקרקע נראו לו כמבשרות את הגאולה.
גם מחשבות שהוא בעצמו המשיח לא פסחו על ראשו של יחיאל, אמנם בשכלו הוא ידע והבין שזה לא יתכן, אבל כוח הדמיון החזק לא הרפה. ההרגשה הייתה שהכל סובב סביבו והכל מחכה רק לו. אמנם אפשר לומר שהיה בזה הרבה אמת, כי בן אבוד שחוזר לארץ ישראל אחרי שליקט ניצוצות אבודים באדמת ניכר הוא בוודאי שמחה גדולה וקירוב הגאולה, וממילא יכולה להאיר לאחד כזה נקודת המשיח ונקודת חשיבותו הגדולה של כל יהודי ויהודי שיש בכל אחד. הבעיה היא, רק בפירוש הדברים שמתעוות אצל מי שאין לו כלים לאור כזה, שאז האור רק גורם להתגברות הרגשת הישות והאדם נעשה יותר ויותר מרוכז בעצמו, עד שזה עלול להפוך לשיגעון גמור ר”ל.
שערו בנפשכם – משה רבינו שבאמת שמע את הקב”ה מדבר אליו מתוך הסנה ומצווה עליו ללכת לגאול את ישראל לא קיבל מזה שום הרגשת ישות, התווכח שהוא לא ראוי לזה וגם כשכבר קיבל את המשימה המשיך להתנהג כאדם מן השורה ואפילו הלך והרכיב את בניו על החמור כדי לקחת אותם אתו למצרים… אדם כערכנו שהיה מקבל כזו התגלות היה בוודאי שוכח לגמרי את בניו, ובטח שלא היה מנסה להרכיבם על החמור… ואילו אנשים מסכנים שחווים סוגים של חזיונות מעורבבים בהשפעת חומרי הזיה וחוויות אקזוטיות מרגישים שכל העולם סובב רק סביבם – איזו רחמנות על נשמות ישראל בגלות המרה של החומר, תרתי משמע…
התחנה הראשונה בארץ הייתה הדירה של אריה שחיכתה לו בארץ סגורה ובלא שינוי. אחרי מנוחה קצרה יחיאל התקשר להוריו ובישר להם שהוא בארץ. הוריו כמעט שיצאו מגדרם מרוב שמחה. הם לא שמעו מיחיאל כבר כמה חודשים ועכשיו הוא בארץ! בהמשך היום יחיאל נסע לבית הוריו שבמושב. המפגש היה מרגש. אמנם, הוריו של יחיאל מיד הבחינו שמשהו בו שונה… אפילו יותר מדי שונה…. הוא הסתכל עליהם במבט של חכם יודע כל וכל חזותו הייתה כה מוזרה עם בגדי הבד והכפכפים הצבעונים. קשה לדעת מה חשבו, אבל הם כבר היו קצת רגילים בגחמותיו של יחיאל וכנראה חשבו שזה עוד משהו שיעבור.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יט: חוזר הביתה
דבר ראשון שיחיאל עשה הוא לבנות לעצמו דוני בחצר… הוא חשב שהוא יוכל להמשיך את דרך חייו ה”רוחנית” גם בארץ. כבר במהלך בניית הדוני הרגיש שזה לא ילך. נראה היה שפשוט הדוני לא רצה להיבנות… הוא לא שייך לכאן… אבל יחיאל התעקש ובנה משהו, הדליק את המדורה וישב לידה. ואז הוא רצה להכין לעצמו צ’יי. אבל שוב, היו חסרים לו כל האמצעים שהיו כה מצויים בהודו, והוא התחיל להסתבך. לא עברו יותר מכמה דקות ויחיאל הבין שזה פשוט לא שייך כאן בארץ המתקדמת – “לך, תפעיל את הקומקום החשמלי ותכין לך תה או קפה וזהו זה!” – אמר לעצמו, כיסה את האש ונטש את הדוני…
לאט לאט, החל יחיאל “לרדת” מהענן עליו הוא טיפס… האנשים שפגש לא היו בכזו ציפייה לגאולה כפי שדמיין לעצמו, הם אפילו הביטו עליו במבט שבישר לו שהוא מועמד לאשפוז אם יחשוף יותר מדי מה שבליבו…הוא ניהל שיחות ארוכות עם הוריו על דברים רוחניים שהבין, ביניהם עניינים שנוגעים ליהדות, אבל למרות שהיה להם רקע מסורתי הם לא נתנו מענה לתהיותיו. פעם אחת אמר לאמו, שלפי מה שהשיג הוא מבין שמי שמחלל שבת שורף נשמות, ואם כן, מאחר שהאמת היא לשמור שבת, למה שלא יעשה כן? אמו אמרה לו משפט שממצה את כל השקר של העולם הזה: “האמת לא מחייבת”…
בין “השגותיו” של יחיאל היה המיאוס בכל קניין אישי ,ודעתו הייתה שבני העולם צריכים להתחלק זה עם זה בכל מה שיש להם. אביו של יחיאל היה איש אמיד, ופעם אחת במהלך וויכוח החל יחיאל לצעוק עליו בזעם הגובל בטירוף שהוא צבוע! כי יש לו כל כך הרבה כסף ונכסים והוא אינו מתחלק בהם עם אלו שחסר להם וכיצד הוא מציג עצמו כאדם טוב וישר?! אביו של יחיאל שכבר הבין שבנו יצא מדעתו כמעט שהתמוטט מצער, אחז בליבו והתיישב על הספה כשהוא צועק “אוי! אוי!”. אמו של יחיאל שהייתה טיפוס שליו יותר ניסתה להרגיע אותו. זוג חברים של יחיאל שהיו נוכחים במקום הסתכלו בתדהמה על יחיאל שכה מצער את אביו, והאישה מלמלה לעבר יחיאל בצער: “די! זה לא טוב! זה לא טוב!”…
המקרה הזה זעזע גם את יחיאל, שהבין שמשהו לא תקין קורה לו. הוא החליט לעזוב את בית הוריו במושב ונסע לתל אביב שם שוטט בין חברים שונים שרובם ככולם, לאחר זמן קצר, הבינו שהוא לא אותו יחיאל שהם מכירים והחלו להתחמק ממנו, לא לפתוח את דלת הבית ועוד פעולות כאלה ואחרות. יחיאל הרגיש בזה והבין שהוא באמת מוכרח לשים מעצור לפיו ולרסן את התנהגותו, לפני שמישהו באמת יעשה מעשה ויאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש – וזה הדבר שהכי הפחיד אותו!
וממילא זה גם מה שהגן עליו…
יחיאל נסע לבית הוריו שבמושב. המפגש היה מרגש. אמנם, הוריו של יחיאל מיד הבחינו שמשהו בו שונה… אפילו יותר מדי שונה…. הוא הסתכל עליהם במבט של חכם יודע כל וכל חזותו הייתה כה מוזרה עם בגדי הבד והכפכפים הצבעונים…
במשך תקופה קצרה יחיאל שהה בדירה של חבר ביפו. הייתה זו דירה שיחיאל בעצמו עזר לחברו לשפץ אותה לפני שנסע להודו, וכעת החבר שלא השתמש בה נתן לו רשות להיות בה. יחיאל היה במצב נפשי ירוד מאוד: כל השמחה שהייתה לו נעלמה, דכדוך עמוק אחז אותו והוא שיווע לאיזו נקודת אחיזה שתוציא אותו מהשיגעון שאיים להשתלט על מוחו.
היה זה פלא – למרות העיוות המחשבתי הוא היה מודע לכך שמחשבתו ירדה מהמסילה וחיפש נואשות אחר איזה דבר שיחזיר אותו למצב נורמלי. הוא ניסה בכל כוחו לחשוב במושגים “רגילים” ופשוט לא הצליח!
דמיונו של יחיאל לא הפסיק לתעתע בו ולתת פירושים דמיוניים לכל דבר. הדירה הייתה צמודה למסגד מוסלמי וקול המואזין נשמע היטב השכם והערב בתוך הדירה והוסיף לאווירה הקשה בה היה יחיאל שרוי. יום אחד הוא נרדם מתוך דכדוכו על אחת הספות בסלון וחלם לו חלום נורא. ובחלומו, הוא טועה במדבר שומם וכמעט שנשרף משמש מסנוורת ובוערת כתנור, מזווית עינו הוא כביכול מבחין ולא מבחין בדמות המקרינה רוע, והוא מבין מתוך חלום שהוא נמצא בעולם רע ומכושף שמאיים לכבוש את נשמתו!
יחיאל התעורר בבהלה נוראה. הוא מצא את עצמו שוכב על הספה כשפניו כלפי מעלה ושמש קיצית עזה שחדרה מחלון גדול מלהטת את פניו ומסנוורת את עיניו. כפי הנראה, זה מה שעורר את אווירת המדבר הלוהט ואת החלום הרע. יחיאל בקושי הצליח להתרומם. השינה בשמש עם החלום המזעזע הותירו אותו ללא כוח. הוא הידס לכיוון הכיור ושטף את פניו. כשהביט במראה, נבהל! המראה שלו היה מזעזע ומרוב פחד נפלטה מפיו צווחה חנוקה, ממקום שלא ידע היכן הוא: “אנא ה’ הושיעה נא!”… ותיכף הרגיש יותר טוב!
זה היה מדהים! יחיאל הלך והתקרב לרגע שבו יבין מה פשר כל התלאות העוברות עליו, אבל עדיין לא הגיע הרגע, עדיין היה צריך לעבור עוד כמה תחנות ותלאות לא קלות עד ליום הגאולה האישית שלו.
מיום ליום גבר ביחיאל הדכדוך וכל דמיונותיו בדבר הגאולה הפכו למרים וכואבים. באחד הימים בעת שביקר אצל הוריו, סיפר לו אביו על מקום מיוחד שהיה בו השוכן בנגב. מדובר היה על פרויקט ניסיוני של יישוב המדבר מבלי לפגוע באיזון האקולוגי – ללא חשמל וללא צינורות מים. שם המקום היה “אוהל בנגב”, ואביו של יחיאל אמר שאולי צריכים שם מתנדבים.
האם מן המדבר תבוא הגאולה?…
הרעיון של מעבר למדבר התחיל לחלחל לליבו של יחיאל, אבל הוא לא הצליח לעזוב את תל אביב ששם חש כל הזמן שמשהו קורה ואולי אולי סוף סוף תבוא משם גאולה? אבל אחרי שבועות נוספים בהם התגולל ימים ולילות בבתי אחרים, כשהוא בוהה שעות בטלוויזיה ומחפש בשירי פופ ובסרטים רמזים לגאולה עד שהגיע לתסכול ולסבל נפשי נורא, הוא הבין שהוא מוכרח לנסוע למדבר וקצת “לייבש” את רתיחת הדמיונות שלו… כך “תירץ לעצמו” את הנסיעה. ובאמת, משהו פנימי דחק בו שאם הוא רוצה לחוס על חייו הוא מוכרח לנסוע לשם. יום אחד הוא פשוט קם ועשה מעשה. לקח תיק עם מעט חפצים ובלי להודיע על בואו ובלי לברר היטב כיצד מגיעים, פשוט, נסע לאותה עיירה בנגב שבסמוך אליה הוקם הפרויקט.
הוא הגיע לעיירה הבוערת משמש קיצית קצת לפני חצות היום. יחיאל עצר עובר אורח ושאל אותו כיצד מגיעים ל”אוהל בנגב”. אותו אדם לא הכיר מקום בשם כזה – אולי אתה מתכוון ל”בתי הנגב”? שאל. “אולי” ענה יחיאל, “אולי זו הכוונה, אין מקום אחר שנקרא אוהל בנגב?”. “לא” ענה האיש, “אני לא מכיר כזה מקום, רק בתי הנגב. אתה צריך ללכת עד לשלט שבכניסה לעיירה ושם יש שביל עפר אל תוך המדבר, אחרי כשני קילומטר זה נמצא, תיקח איתך מים, חם מאוד ואין אפילו פיסה של צל עד לשם”.
‘אולי זה השם’ חשב יחיאל, ובלית ברירה הלך לכיוון שהורה לו האיש. אחרי צעדה של כעשרים דקות בשמש המדברית ראה חווה ענקית וחשב שהגיע. אבל אחרי רגע הבין שזה לא יכול להיות. מראה החווה לא התאים כלל למה שתיאר אביו. אביו תיאר לו מקום שקט הממוקם בבדידות במדבר הרחק מהעיירה, עמק מאורך בו מפוזרות כעשר בקתות במרחק של כעשרים מטר זו מזו, ואילו כאן היה מבנה, מעין אוהל ענק וסביבו גדר ולא רחוק כלל מכביש הגישה לעיירה. זה לא מה שאביו תיאר לו.
יחיאל החליט להמשיך הלאה אל תוך המדבר. בכל עיקול דרך חשב שסוף סוף יראה את המקום, אבל התאכזב. הדרך נמשכה עוד ועוד, עברה שעה של הליכה ועוד שעה, המים שיחיאל לקח אתו כבר מזמן אזלו ושמש הצהריים קפחה על ראשו בכל כוחה, כוחותיו של יחיאל הלכו ועזבו אותו, בשלב מסוים נכנס מתחת לאיזה סלע גדול כדי לאסוף קצת כוח במעט הצל. לטאה חלפה לידו במהירות משאירה עקבות ציפורניה וזנבה בחול המדבר. יחיאל היה אובד עצות, הוא היה על סף עילפון, ללכת עוד קדימה? ומה אם לא ימצא את המקום? לחזור לעיירה? גם זו כבר הייתה דרך ארוכה מדי בלי טיפת מים. מה יעשה?
על המשך הרפתקאותיו של יחיאל – בפרקים הבאים!
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
