מה אפשר לומר על תלמיד חכם ואיש יקר שמסתלק מן העולם בגיל 57, בפטירה שהממה את כולם? דוד הלל על הרב החסיד אברהם יצחק כרמל זצ”ל.
בערב י”ז בתמוז הסתלק בחטף לעולמו הרב החסיד אברהם יצחק כרמל זצ”ל, בן 57 בלבד היה, ופטירתו הממה את כולם.
זכיתי לעבוד עם הרב כרמל קרוב לעשר שנים. הרב שימש עורך אחראי לסדרת כרכי פירוש נעימות נצח על ליקוטי מוהר”ן שאני מופקד על תרגומו מאנגלית לעברית, ובמסגרת עבודתו זו עשינו שעות רבות ביחד בבירורים ועיונים, כדי להביא לפני הלומד את הטוב ביותר. הפעם האחרונה שהיינו בקשר הייתה יומיים לפני הסתלקותו, כאשר ענה לי על שאלה אחרונה ביחס לכרך י”א של הסדרה, ובזאת הסתיימה למעשה עבודתו על הכרך.
כל מכיריו ידעו שהרב כרמל היה בקי עצום לא רק בתורת ברסלב, אלא בכל חלקי התורה. לי, כמתרגם, יצא לפגוש את זה כאשר ביקש ממני פעמים רבות להוסיף מובאות מספרים נדירים שמעטים לומדים אותם. לפעמים שמות הספרים עצמם היו חדשים לי. אם הייתי צריך מקור כלשהו בדברי חז”ל, הראשונים או האחרונים, יכולתי לדעת בוודאות שהוא ימצא אותו. לא היה נדיר לשמוע ממנו משפט כמו: “איך שכתבת זה נכון בקבלת הרמ”ק אבל לא בקבלת האר”י”. כתבי המקובלים היו מונחים אצלו כבקופסה. היה לו חשוב מאוד שדברים יובאו עם מקור מדויק, שלתורה שנכתבת יהיה בית-אב. הוא הדגיש כמה התפתחות רוחנית יציבה תלויה בהכרח בקשר לדורות קודמים, לספרי רבותינו הקדושים.
אבל מה שהרשים אותי יותר מהבקיאות הוא המאמץ שלו לדייק ככל האפשר. ומכיוון שהתרגום מאנגלית לעברית בהכרח עלול ללקות בחוסר דיוק, הרב כרמל עבר בעיון על כל מילה ומילה בפירוש המתורגם כדי להבטיח שהדברים יהיו מדויקים ומתאימים לדברי רבי נחמן ולדברי מפרשי ליקוטי מוהר”ן. הוא לא חסך מאמצים, גם אם פירוש הדבר היה להסביר לי את העניין שוב ושוב, עד שהדברים ייכתבו באופן הראוי והנכון.
עבורי, זה היה שיעור חשוב. העולם מלא בכותבים בענייני “רוחניות” בכלל ובתורת ברסלב בפרט, אבל הרבה פעמים הם נוטים לכתוב דברים מעורפלים, עמומים, שניתנים להתפרש בכמה צורות, או שאינם מתאימים לגמרי למאמרי חז”ל ולדברי רבותינו הקדושים. נדמה לאנשים שכתיבה בעניינים פנימיים יכולה להיות יותר “משוחררת” ופחות כפופה לגבולות ולגדרים. מהרב כרמל למדתי, שאדרבא, צריך לעמול יותר ויותר דווקא בדברים דקים ונשגבים, ולשמש תלמידי חכמים מקבלי השמועה כדי שלא תצא טעות, חס ושלום. הרי אלו דברים שבכבשונו של עולם, וכל סטייה אפילו זעירה מהאמת עלולה להיות הרת אסון. לכן צריך לעיין בהם בזהירות ובדקדקנות ובמסירות עמוקה לאמת.
הרב כרמל עבר בעיון על כל מילה ומילה בפירוש המתורגם כדי להבטיח שהדברים יהיו מדויקים ומתאימים לדברי רבי נחמן ולדברי מפרשי ליקוטי מוהר”ן. הוא לא חסך מאמצים, גם אם פירוש הדבר היה להסביר לי את העניין שוב ושוב, עד שהדברים ייכתבו באופן הראוי והנכון!
ראיתי מרחוק כמה עמל התורה שלו היה מופלא. ידעתי על סדר היום העמוס שלו ועל השיעורים הרבים שהעביר, מפני שלפעמים הוא תיאר לי אותו בפרוטרוט כדי להתנצל למה רק בעוד שלושה ימים וחצי תהיה לו חצי שעה להתייחס לשאלות שלי… כל פעם שסיפר לי על המקומות הרחוקים שהוא נוסע אליהם כדי להעביר שיעורים הייתי המום מהנכונות שלו לעבור כאלו טלטלות, בלוחות זמנים משוגעים ובלי מנוחה.
הייתה בו תשוקה עצומה ללמד עוד ועוד דעת לעם השם. פגשתי את זה באופן אישי הרבה פעמים. הייתי שואל שאלה שנוגעת לפירוש לליקוטי מוהר”ן והוא היה עונה תשובה ארוכה ומפורטת בכתב, שכוללת לפעמים עשרות מקורות וציטוטים. בהתחלה הייתי נבהל: “אתה רוצה שאכניס את כל זה עכשיו לתוך הספר?” והוא הרגיע אותי שלא, הוא כתב את הדברים עבורי, שאבין את העניין… בשבילי זו הייתה הפתעה גמורה: כל המאמץ הזה, רק כדי שאדם אחד יבין איזה עניין לאשורו? אבל הרצון שלו להשפיע שפע של דעת בתורת רבנו היה באמת מעבר לכלים. ולפעמים הרצון הזה שלו היה יוצר בינינו מתח: אני רציתי לקבל תיקונים והגהות גרידא, כדי לעבוד פחות, והוא עמד על כך שאני מוכרח להבין את העניין ורק אז לכתוב בהתאם.
ועם כל היותו תלמיד חכם עצום ועובד השם מסור, זה לא גרע ממאור הפנים והנעימות שלו. לא הרגשתי ממנו גינונים “רבניים” אלא יחס אנושי פשוט, עד שהיה קל לשכוח את הפער הגדול בינינו. פעם התנצלתי בפניו שמן הסתם אינני נוהג בו בכבוד שהוא רגיל לקבל מהתלמידים שלו, אבל הוא התייחס לזה בביטול גמור. ואתם יודעים מה המופת? שהאמנתי לו! ראיתי ונוכחתי שזה באמת לא תופס אצלו מקום. פעם העזתי פנים ושאלתי אותו באומן על כך שהוא עובר לפני העמוד – איך מתמודדים עם הגאווה?. הוא חייך ואמר בפשטות ובלי להתרשם מהשאלה: “מה אפשר לעשות, מתפללים על זה”.
פעם התנצלתי בפניו שמן הסתם אינני נוהג בו בכבוד שהוא רגיל לקבל מהתלמידים שלו, אבל הוא התייחס לזה בביטול גמור. ואתם יודעים מה המופת? שהאמנתי לו! ראיתי ונוכחתי שזה באמת לא תופס אצלו מקום.
אני נהנה להיזכר בפעמים שישבנו לעבוד יחד בבית כנסת סמוך לביתו. הוא היה מרוכז ותכליתי וישב אתי לפעמים חמש או שש שעות רצוף. ואני, שצעיר ממנו, התביישתי להגיד שאני זקוק להפסקה. אבל לקח לי זמן להבין כמה זה בלתי שגרתי שתלמיד חכם כמוהו יישב שעות ארוכות לעין כל עם מחשב בבית כנסת עם אחד כמוני, שנראה יותר כמו נער גבעות ופחות כמו חסיד ברסלב. אבל היכולת שלו להכיל אנשים שונים הייתה מיוחדת. הרגשתי שהוא רואה אותי, לא את הלבושים שלי.
היה בו המון הומור עצמי, והומור בכלל. החיוך שלו האיר פניו לגמרי, וקצת הצטערתי שהתמונות שהתפרסמו בעקבות פטירתו לא הראו את החיוך הרחב שלו. אחרי ששמע שמוצא משפחתי מיהודי בבל, היה מדבר אתי מדי פעם בערבית עיראקית כי ידע כמה זה מצחיק אותי. בדפים של ההערות שלו על התרגום היה שותל מדי פעם אמירה מחויכת. הוא לא ויתר על התעניינות בחיים שלי, על שמחותיהם וצרותיהם. ובכל פעם שסיפרתי על קושי כלשהו שאני עובר אמר: “אני אתפלל עליך. דוד בן שושנה נכון?” ואף המתיק את זה בראשי תיבות: “דב”ש”.
הפרטים האלה חשובים בעיניי, מפני שהוא היה יכול בקלות להתייחס לכל העניין כאל עבודה טכנית שצריך לעשות ולסיים. הרי היו לו בחייו מפעלים יותר גדולים מ“נעימות נצח”. אבל מעולם לא הרגשתי ממנו שהוא “עובד” ב”מקצוע”, אלא שהוא מסור לשליחות אישית להביא את תורת רבנו לעולם בכל עושרה ועומקה. ובגישה הזו, גם אי אפשר לפסוח על בני אדם ולהתייחס אליהם כאל “אנשי מקצוע” גרידא.
אחרי ששמע שמוצא משפחתי מיהודי בבל, היה מדבר אתי מדי פעם בערבית עירקית כי ידע כמה זה מצחיק אותי. בדפים של ההערות שלו על התרגום היה שותל מדי פעם אמירה מחויכת. הוא לא ויתר על התעניינות בחיים שלי, על שמחותיהם וצרותיהם.
כמה הכאיבה לי הידיעה על פטירתו. כמה העולם חסר את כל התורה שהיה יכול ללמד. כמה ספרים היה יכול עוד לכתוב, כמה שיעורים היה יכול עוד ללמד, כמה בעלי תשובה היה יכול עוד לעשות. וכמה שמחה והתחזקות עוד היה יכול לעורר בלבבות צמאים. מי יתננו תמורתו.
תפילתי שנזכה לראות את תורתו מתפשטת, שיהיו דבריו זכרונו. בשנים האחרונות הוא עמל על פירוש מקיף לליקוטי מוהר”ן משלו בשם “מקור חכמה”, וזכה להוציא ממנו כבר שלושה כרכים כמדומני – עד תורה טז. אבל חביב עלי במיוחד הספר שלו “אשפוך לפניו שיחי”, שעשה לי סדר בכל נושא ההתבודדות, דבר דיבור על אופניו, ולא פחות חשוב – עשה לי חשק להתבודד.
שנזכה לנחמה אמיתית ממקור הנחמות והקב”ה יאמר לצרותינו די.
