להבטיח לעצמנו עתיד יותר? זה אפשרי! בעזרת ימי בין המצרים, שלושת השבועות, אנו מתחברים עם העבר ומבטיחים עתיד טוב יותר לעצמנו, כי הבכייה מעידה על התקווה!
השבוע מברכים את חודש מנחם אב, ומקווים שבאמת יהפוך לנו לששון ולשמחה ונחמה.
נתרכז מעט במונח “נחמה”. מהי נחמה אמיתית וכיצד מתנחמים מצער ואבדן חלילה? ובכן, דרך העולם שמנחמים ומתנחמים באיזה טוב שנותר או בצד טוב של הדברים, וזו בהחלט דרך נכונה להתנחם – להסתכל על החסד והטוב שעדיין נשאר או שישנו בצרה עצמה, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב בפירוש: שיש לחפש את ההרחבה שתוך הצרה ולהתנחם בה!
דוגמה לזה היא הנחמה שחז”ל התנחמו בחורבן בית המקדש, ואמרו שזה טוב ששפך כעסו על עצים ואבנים – היינו על המבנה הגשמי של בית המקדש ולא כילה זעמו חלילה לכלות את שונאי ישראל. וכך אומר המדרש:
כתוב בתהלים (ע”ט) “מזמור לאסף א-להים באו גויים בנחלתך” – לא היה הפסוק צריך לומר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף, ולמה הוא אומר מזמור לאסף (שהוא לשון שירה ושמחה)? אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. נטל מחנכו של בנו איבוב של קנים (כלי נגינה) והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו… כך אמרו לאסף: הקב”ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם, מזמר אני על ששפך הקב”ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל! ועל זה כתוב: “ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה” (איכה רבה פרשה ד’ י”ד).
אולי גם זה יעניין אתכם:
נפלאות ספירת העומר בתורת רבי נחמן
אכן דרך זו טובה, ובלבד שמתלווה לזה אמונה! כי בהסתכלות טבעית, יתכן שלאדם כבר לא יהיה במה להתנחם אם חלילה יתקפו אותו רעות אחר רעות, אבל ביחד עם יסוד האמונה שיש משגיח ומכוון לכל, אזי די אפילו באיזה צד חסד קטן כדי להיזכר בהשגחה וברחמים של הקב”ה, ולהתנחם בכך שעדיין לא עזב חסדו מעמנו ושעוד יבוא זמן שבו נראה שהכל היה לטובה גדולה.
ועיקר הנחמה הוא – בתכלית הטובה של הכל, כי בסופו של דבר יתתקן הכל ויבואו ימים של חסד ורחמים ויגמר כל הצער עלי אדמות כמו שכתוב: “בילע המוות לנצח ומחה ה’ אלוקים דמעה מעל כל פנים וגו'” (ישעיה כ”ה, ח), ועוד פסוקי נחמה רבים מספור על העתיד הטוב המצפה לישראל ולכל מי שעשה טוב בימיו וקיווה לקב”ה ולישועתו.
דרך העולם שמנחמים ומתנחמים באיזה טוב שנותר או בצד טוב של הדברים, וזו בהחלט דרך נכונה להתנחם – להסתכל על החסד והטוב שעדיין נשאר או שישנו בצרה עצמה, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב בפירוש: שיש לחפש את ההרחבה שתוך הצרה ולהתנחם בה!
לכן באים ימים אלו של קינה ובכי, כדי לעורר את הזיכרון של העתיד המקווה – להזכיר לנו שאיבדנו דבר-מה יקר מאוד ושאנו מתגעגעים להשיב אותו אלינו. כמו שמסופר על נפוליאון, שהיה נוהג מידי פעם ללבוש בגדים פשוטים ולרדת אל העם לשמוע מה הם מדברים, ובאחת הפעמים נקלע לרחוב היהודים והתפלא לראות את כל החנויות סגורות והרחובות שוממים, והוא ידע שלא שבת היום ולא חג. המשיך לשוטט עד ששמע מאחד מבתי הכנסיות קולות וזעקות של בכי קורע לב – נכנס לשם נפוליאון וראה את כל הקהל, אנשים זקנים וטף יושבים על הארץ ובוכים ומקוננים כאילו מתם מוטל לפניהם. נפוליאון נדהם מעוצמת הצער וכמעט שבכה גם הוא. הוא ניגש בבהילות לאחד שעמד קצת בצד ושאל אותו: “מה קרה? מה קרה? איזה אסון קרה לכם? ספר לי מהר!”
כי בסופו של דבר יתתקן הכל ויבואו ימים של חסד ורחמים ויגמר כל הצער עלי אדמות…
“בית המקדש!” ענה לו היהודי בקול נהי, “בית מקדשנו ועיר קודשנו חרבו! נשרפו! מחמד עינינו היה לחרבה! ואיך לא נבכה?!”
“מתי זה קרה?” שאל נפוליאון בבהלה, “כיצד זה יתכן? לא שמעתי על שום אירוע כזה לאחרונה!”
“זה לא קרה לאחרונה” ענה היהודי בעצב, “אלא לפני קרוב לאלפיים שנה ועדיין אין אנו מתנחמים ומחכים לראות בבניינו ותפארתו!”
נפוליאון נרעש ואמר ליהודי בקול נרגש: “יהודי! אם אחרי אלפיים שנה אתם עדיין זוכרים את בית מקדשכם, מובטחני שתזכו לשוב ולראות בבניינו!”
עומק הדבר הוא, שמבלי שנזכור מה אבדנו ומה חסר לנו, לא תהיה לנו תקווה אמתית לגאולה שלמה. איך נוכל לקבל דבר שאפילו איננו מכירים בכך שהוא שייך ולנו ואבד לנו? איזה קשר יהיה לנו עם הגאולה אם לא נרגיש שהיא חסרה לנו? ההסתפקות בחיי השגרה ובטוב הגשמי מעידים על ייאוש, על אובדן התקווה לחיי נצח באור השם והשגחתו. וכפי הידוע הוא, שכאשר אדם נופל בדעתו ומתייאש מלזכות לחיי עולם, הוא אומר לנפשו: איזיל ואתהני מהאי עלמא – אלך ואהנה מהעולם הזה, כמו שאמר אלישע בו אבויה המכונה “אחר” כאשר נפל בדעתו ולא האמין שיוכל לשוב בתשובה.
הבכייה על החסר מעידה על תקווה. האדישות – על ייאוש. כל זמן שעם ישראל זוכרים את מעמדם הרם ממנו נפלו ומצטערים כל כך, אות חיים היא לרוח שמפעמת עדיין בקרבם ועדיין מצפים להחזיר עטרת תפארתם. אבל כשחלילה שוכחים זאת – למתים יחשבו. לכן תיקנו חז”ל ימים מיוחדים אלו – לזכור בהם את כל הדברים הנפלאים שאיבדנו כדי שלא נאבד אותם באמת. וככל שנתחבר יותר עם העבר – כך נבטיח יותר לעצמנו את העתיד!
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.
