איך מניחים את הכתר על הראש של המלך? הכי פשוט! בלי להסתבך או להירתע לאחור, מניחים בתמימות מתוקה שהיא כל פעולה ומעשה שאנו עושים בלי שום חכמות!
שלושת השבועות, צום י”ז בתמוז, תשעה באב – מה באמת רוצים מאתנו? מבט קצר ולו רק דור או שניים אחורה, מגלה לנו שלא מזמן כל יהודי אפילו הפשוט ביותר היה מזיל דמעות כמים בימים אלו. הגלות הייתה כל כך מורגשת בכל התחומים – הרדיפות, החיים בצל שלטון הגויים, הריחוק בפועל מארץ ישראל שהיה בה שממה, כל אלו “עזרו” להרגיש יותר את הגלות, לכן באמת כל יהודי התגעגע – מתי נזכה לגאולה ולבניין המקדש. אבל, אנחנו בדור הזה כל כך רחוקים מהרגש היהודי של אובדן וחורבן בית המקדש. ההסתרה היא כה גדולה, ודווקא בגלל שנראה שהכל בסדר, שהחיים זורמים, שהעולם נעשה כפר קטן, ארץ ישראל מיושבת וכן הלאה – זה אמנם טוב שכך הדבר, אבל זה לא “עוזר” להרגיש את הגלות האמיתית הפנימית שאנו כה שקועים בה כעת.
בספר “כוכבי אור” – בחלק “סיפורים נפלאים מרבינו” ד – “מעשה ממטר”, מובא שרבינו חזה תקופה זו ואמר שעתיד לרדת מבול של אפיקורסות לעולם, וכמו שבמבול הראשון נתזו קצת ממי המבול אפילו לארץ ישראל, כך במבול הזה הכפירה “תנתז” ללבבות הכשרים. זו הסיבה לכך שהרגש כה כהה אצלנו לדברים שבקדושה, וממילא אנחנו לא מבינים בדיוק מה חסר לנו שאין בית מקדש משום שהכפירה כה רבה בעולם, עד שהיא מכהה את כל רגש הקדושה אפילו מלבבות הכשרים קצת הרוצים בכל מאודם לעבוד את הקב”ה.
ואולי על זה בעצמו שאנחנו לא מבינים מה חסר לנו, על זה נתעורר לבכות כשנבין עד כמה שקענו בגלות עד שאין לנו מושג אפילו מה איבדנו ובאיזה מעמד היינו, ועכשיו אנו חושבים שאנחנו כמו כל העמים שכל מה שהם צריכים הוא שהשלטון יהיה הגון, שתהיה פרנסה, בריאות, תרבות – וזהו זה. האמנם כך ראוי ליהודי לחשוב?
אולי גם זה יעניין אתכם:
נפלאות ספירת העומר בתורת רבי נחמן
המגיד מדובנא מביא על זה משל: מלך גירש את בנו, והלך הבן הלוך ותעו עד שדפק על דלת בית אחד, כשראה בעל הבית את הבן שהוא יפה עיניים, חמל עליו והכניסו לביתו והאכילו ונשאר הבן עמו שנים רבות ועבד בביתו בתנאים טובים עד ששכח בית אביו וכור מחצבתו. עברו השנים ובעל הבית נפטר מן העולם ובנו, שירש אותו, היה איש רע מעללים והחל להעביד את בן המלך בעבודות קשות בתנאים מחפירים, והיה הבן בוכה ומתענה תחת ידיו.
והנה, מלך שהתגעגע לבנו ולא ידע היכן הוא עשה תחבולה לצאת ולשוטט בארץ ובכל מקום שבא היה מצווה להכריז שכל מי שיש לו צרה או טענה יבוא למלך, וכשבא למקום בו היה בנו האבוד, באו לפניו אנשים שונים כל אחד ומשא צרותיו וגם בנו בא אליו ולא הכיר את אביו, ואביו הכיר אותו ושאל לו מה בפיך, וענה וסיפר מעלליו של בעל הבית המענה אותו כל כך וביקש משפט מאת המלך, שיצווה שלא יעביד אותו בפרך בעינוי כזה, ובכה המלך ואמר לבנו – אין אתה מכירני? אני אביך ואיך שכחת מניין באת ואתה מתלונן ומבקש משפט על איש כפרי שיתייחס אליך כהוגן ולא יענה אותך, בזמן שיכול אתה לשוב לבית המלכות וכו’ (עיין המשל כולו באריכות ומליצה נפלאה בספר משלי יעקב – אמור).
המשל של המגיד מדבר על עם ישראל בגלות אצל העמים, שבזמן שהיה להם טוב שכחו מניין באו וכשהיה להם קשה אז בכו לפני המלך וביקשו גאולה, כשבאמת, כוונתם לגאולה מהצרות בגשמיות ועל זה הקב”ה כביכול מצטער ואומר להם, עד שאתם בוכים על הצרות והגלות הגשמית תבכו על שהתרחקתם ממני ותשובו בתשובה שלמה. אמנם, על פי השינויים הגדולים שנעשו בעולם מאז שאמר המגיד את משלו אולי אפשר לשנות פרט במשל: הבן היה מתענה תחת ידיו של בעל הבית הרשע, עד שברבות הימים חמל עליו המלך וציווה לשריו שיפעלו לשחררו מעולו של אותו בעל בית ויתנו לו כסף שיוכל להסתדר לבד, והלך הבן וקנה לעצמו בית ושדה ונעשה בעל הבית בעצמו והייתה דעתו זחוחה עליו שהכל בסדר עכשיו, אמנם הוא היה סובל ממריבות מקומיות עם שאר איכרים וכל מיני בעיות מצויות של פרנסה וחוליים וכדומה, אבל היה מצפה תמיד מתי ילך לו כסדר באושר ובעושר ולא חש בחסרונו האמיתי – שהוא רחוק מאביו וממעמדו האמיתי כבן מלך, והמלך שראה זאת הצטער צער גדול כי ידע שבנו זה היה ראוי להיות בארמון המלוכה ולהתענג על רוב שלום בתענוגים זכים.
ואולי על זה בעצמו שאנחנו לא מבינים מה חסר לנו, על זה נתעורר לבכות כשנבין עד כמה שקענו בגלות עד שאין לנו מושג אפילו מה איבדנו ובאיזה מעמד היינו, ועכשיו אנו חושבים שאנחנו כמו כל העמים שכל מה שהם צריכים הוא שהשלטון יהיה הגון, שתהיה פרנסה, בריאות, תרבות – וזהו זה. האמנם כך ראוי ליהודי לחשוב?
כך אנחנו היום, אמנם הקב”ה ראה בעניינו וסיבב סיבות שמצבנו יהיה הרבה יותר טוב ממה שהיה תחת ידיהם של הגויים. אבל מצד שני, זה גורם לנו לחשוב שהכל בסדר ויש רק כמה “בעיות” שצריך לפתור אותן עם השכנים ובפרנסה ובבריאות וכדומה, וזה חלק מהרגש הכהה והאפיקורסות שנזרקה בלב.
על מנת לדעת את הפתרון לכל המצב המורכב הזה, נחזור לדברי רבי נחמן שחזה את האפיקורסות שאנו חווים כעת, ונביא את כל המשל שהביא בעניין ומזה נלמד כמה דברים. וזו לשונו:
מַעֲשֶׂה מִמָּטָר, מֵעִנְייָן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִכְבֹּושׁ הַמִּלְחָמָה רַק עִם הַפְּשׁוּטִים אוֹמְרֵי תְּהִלִּים בִּפְשִׁיטוּת וְכוּ’ וְלֹא עִם הַהוֹלְכִים בְּחָכְמוֹת. סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ”ל מָשָׁל מִמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לָצוּד חַיּוֹת (נאוולאוי) וְנָסַע לָבוּשׁ כְּאִישׁ פָּשׁוּט, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נָקֵל לְהַצְּחוֹק. וּבְאֶמְצַע פִּתְאֹום יָרַד מָטָר גָּדוֹל מַמָּשׁ מַבּוּל מַיִם, וְכָל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה נִתְפַּזְּרוּ אֶחָד לְאֶחָד וְכוּ’. וְהַמֶּלֶךְ הָיָה בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה, וְחִפֵּשׂ עַד שֶׁמָּצָא בַּיִת כַּפְרִי אֶחָד. וְהָיָה שָׁם אִישׁ כַּפְרִי, וְלָקַח אֶת הַמֶּלֶךְ וְהִלְבִּישׁוֹ, וְנָתַן לוֹ אֲכִילָה שֶׁלּוֹ גְּרִיץ (מְרַק גְּרִיסִים) וְכוּ’, וְהִסִּיק אֶת הַתַּנּוּר, וְהִנִּיחוֹ לִישֹׁן עַל הַפִּיעֶקְלִיק (סָמוּךְ לַתַּנוּר) וְכוּ’. וְכָל כָּךְ הָיָה עָרֵב וּמָתוֹק לְהַמֶּלֶךְ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא טָעַם טַעַם עָרֵב כָּזֶה, כִּי הָיָה עָייֵף וְיָגֵעַ וְכוּ’. וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה חִפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁבָּאוּ לְשָׁם, וְרָאוּ שֶׁהוּא יָשֵׁן. וְרָצוּ שֶׁיַּחֲזֹר הַמֶּלֶךְ לְבֵיתוֹ עִמָּהֶם. וְאָמַר לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁאַתֶּם לֹא הִצַּלְתֶּם אוֹתִי וְכָל אֶחָד נִתְפַּזֵּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ, וְזֶה הִצִּיל אוֹתִי, וּפֹה טָעַמְתִּי טַעַם מָתוֹק כָּזֶה, עַל־כֵּן הוּא יָבִיא אוֹתִי בָּעֲגָלָה שֶׁלּוֹ וּבְאֵלּוּ הַמַּלְבּוּשִׁים, וְהוּא יוֹשִׁיב אוֹתִי עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.
וְסִיֵּים עַל זֶה רַבֵּנוּ זַ”ל כַּאֲשֶׁר מוּבָא שֶׁבְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא יִהְיֶה מַבּוּל “מֶען וֶועט שִׁיסֶען מִיט אֶפִּיקוֹרְסוּת” (יִירוּ עִם אֶפִּיקוֹרְסוּת) לֹא שֶׁל מַיִם, רַק שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וִיכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, וַאֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיָה מַבּוּל, רַק מֵחֲמַת שֶׁהָלַךְ בְּכֹוחַ נִתְּזוּ שָׁם הַמַּיִם, דָּאס הֵיְיסְט עֶס וֶועט אַרַיְין שְׁפְּרִיצֶען אֲפִלּוּ אִין דִּי כָּשֶׁרֶ’ה הֶערְצֶער (הַיְנוּ, שֶׁיַּתִּיז גַּם בְּתוֹךְ הַלְּבָבוֹת הַכְּשֵׁרִים). וְעִם חָכְמוֹת לֹא יוּכְלוּ לִתֵּן עֵצָה, וְכָל שָׂרֵי הַמְּלוּכָה נִתְפַּזְּרוּ וְכָל הַמְּלוּכָה לֹא יִתְחַזֵּק עַל עָמְדוֹ, וֶועט זִיךְ נִיט דֶּער הַאלְטִין נָאר (לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד רַק) פְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמְרִים תְּהִלִּים בִּפְשִׁיטוּת וְכוּ’. עַל כֵּן שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ הֵם יִתְּנוּ הַכֶּתֶר מְלוּכָה בְּרֹאשׁוֹ.
על פי מעשה זה, מובן קצת יותר מה שכתבנו לעיל – שעד לפני זמן לא ארוך היה כל יהודי ולו הפשוט ביותר מזיל דמעות על החורבן, הנה על פי מעשה זה של רבינו מובן שיש פעמים שדווקא יהודי פשוט הוא המזיל דמעות ואילו החכמים קשה להם להרגיש החיסרון בקשר עם הקב”ה, וכמו שמסופר מעשה אצלנו על זה וזה תוכן המעשה:
שהיה אחד מאנשי שלומנו איש פשוט מאוד (כזכור לי היה זה ר’ נחום שוסטר שהיה סנדלר) וכשהתקרב לרבינו קיבל כזו הרגשה עמוקה בעבודת השם, והיה אומר תיקון חצות ותהילים מעומק הלב בבכייה והתעוררות בבית הכנסת בחדר צדדי, והיה גם עושה טעויות באמירת התהילים כי היה איש פשוט כאמור, ובזמנם אנשים פשוטים לא ידעו לקרוא היטב בלשון הקודש. ועל כל פנים, שם באותו בית כנסת היו כמה למדנים גדולים שלמדו קבלה בלילה ושמעו איך איש פשוט בוכה ואומר תיקון חצות ותהילים בשיבוש וכו’, ופעם אחת שאלו אותו בשחוק על שפתיהם: ר’ נחום, כל כך חסר לכם בית המקדש? וענה להם בתמימות גדולה: לכם שאתם למדנים גדולים לא חסר בית המקדש כי אתם דבוקים בתורה, אבל אני איש פשוט וריק בוודאי חסר לי מאוד. כששמעו דברי תמימות אלו התעוררו מאוד ונעשו בהמשך הזמן גם הם חסידים של רבינו.
האנשים הפשוטים הם אלה שימליכו את הקב”ה!…
סיפור זה תואם מאוד את מה שרבינו הביא במשל – שדווקא אנשים פשוטים הם שימליכו את הקב”ה. אמנם חשוב לציין שאין הכוונה שצריכים דווקא להיות פשוטים ולא יודעי ספר כמו בסיפור עם ר’ נחום שוסטר, כי בוודאי גם הוא היה רוצה לדעת ללמוד וכל יהודי צריך לשאוף לדעת את התורה כולה, כמובא הרבה בספרי רבינו שיחות על מעלת לימוד התורה וכו’, אלא העיקר הוא שיהיה לאדם פשטות ותמימות פנימיים שלא לחשוב חכמות רק לעבוד את הקב”ה כפי כוחו בכל עת, וכפי שנותן לנו לזה דוגמה חיה רבי נתן ז”ל, שהיה גם גאון ולמדן ועמקן עצום וגם איש פשוט מאוד שהרבה בתחינות ובקשות בתמימות גמורה.
דבר נוסף היוצא מדברי רבינו הוא – תשובה לאותה בעיה שהוצגה בראשית המאמר: על הרגש הכהה כל כך שאין אנו מרגישים כלום, וכמו שכבר אמרו חז”ל שלעתיד לבוא אין מרגישים בצרות, כמו משוגע שאין מרגיש מה קורה איתו, וכן ידוע שהדור האחרון נקרא “עקבתא דמשיחא” דהיינו דור העקב, וידוע שהעקב יש בו עור עבה ולא מרגיש כלום, וכך אנחנו בדור הזה – אמנם על פי המשל של הרבי יש עצה לדעת שהמלחמה ברגש הכהה ובאותה אפיקורסות שנזרקה בלבבות היא לא על ידי שום חכמות כלל, אלא רק על ידי תמימות ופשיטות. כלומר, על ידי שנמשיך ללכת בדרך השם ונקיים את התורה בפשיטות ותמימות כפי כוחנו בלי להיכנס בהרבה חשבונות האם זה מאיר לי או לא, האם אני מרגיש או לא, אז דווקא נמליך את הקב”ה.
כי על פי דברי רבינו, מובן שהרגש הכהה נובע מחכמות וממילא אי אפשר להתגבר על זה על ידי חכמות כי אין מכבים אש באש, אלא צריכים להתגבר על החכמות דווקא על ידי תמימות. על ידי שננסה להיות אנשים תמימים ופשוטים שלא מסתבכים עם עצמם ולא נרתעים לאחור כשחסרה להם הרגשה, אלא עושים מה שבכוחם בתמימות כנ”ל בלי הרבה חשבונות ו”איבר טראכטין” – ריבוי מחשבות ותסבוכות נפשיים, ואז דווקא מריבוי העבודה בתמימות סוף ההרגשה לבוא כי בוודאי שצריכים את ההרגשה, שהרי תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, אלא שלא מועיל על זה חכמות ותחבולות אלא רק לעשות את שלנו וסוף הכוונה לבוא.
ועל זה היו אומרים אנ”ש, על מה שכתוב בגמרא ומובא בשולחן ערוך (או”ח א) – “טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה”, שאותם מעט תחנונים שנאמרו בכוונה באו ממה שלא התייאש מלומר הרבה בלא כוונה, וסוף כל סוף אמר מעט בכוונה מתוך שהרבה לומר אפילו בלא כוונה.
נעבוד את הקב”ה בתמימות ובפשיטות ונביא את הגאולה!
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.
