רות לא היססה, לא התבלבלה וגם לא נבהלה מכל המצבים שהעמידה בפניה נעמי בדרכה אל היהדות. בורא עולם, הקרבה אליו והתורה שלו מבחינתה הם עד הסוף ובכל מצב!
חג השבועות נקרא בלשון חז”ל גם ‘חג מתן תורתנו’. בשבועות ניתנה התורה לעם ישראל. זהו היום הגדול שלשמו ולמטרתו נברא העולם, כמו שאמרו חכמינו ז”ל (נדרים לב, א): “אילולא בריתי יומם ולילה (התורה הנלמדת ביום ובלילה) חוקות שמים וארץ לא שמתי”. כמו כן אמרו חז”ל (שבת פח, א) כי העולם היה רופף כאילו עמד לחזור בכל רגע לתוהו ובוהו, עד שניתנה התורה.
התורה שייכת לכל אחד
ידוע כי בעת הבריאה וגם בעת מתן תורה שאלו מלאכי המרום את הבורא: מדוע תברא את האדם “והלא הוא עתיד לחטוא לפניך”?. גם במתן תורה שאלו המלאכים אותה שאלה הגיונית: “מדוע לתת את התורה ליושבי הארץ הלא הם עתידים לעבור עליה ולהפר את דבריה?” – הייתכן להעניק חפץ אישי לאדם כאשר ברור שהוא עתיד להשחית אותו? בשני המקרים השיב להם הקב”ה: “וכי לחינם נקראתי רחום, וכי לחינם נקראתי חנון”. אם יחטא האדם ישוב ויתכפר לו. בהקשר של מתן תורה, תשובת הבורא היא, כי אמנם רוב בני אדם ייכשלו חלילה בקיום התורה, אולם ישנם צדיקים גדולים שיעמדו בכל דברי התורה בשלמות, ואף יְזַכו את כל העם היהודי בקיום התורה. הם ילמדו את עם ישראל כולו – גם את החוטאים והרחוקים, להתחזק בקיום המצוות ולשוב אל הקב”ה בכל מצב בו הם נמצאים. בזכותם יזכו כל עם ישראל לקיים את התורה בסופו של דבר.
במגילת רות הנקראת בחג השבועות (הסיבה לקריאת מגילה זו בשבועות היא, מכיוון שדוד מלך ישראל נפטר בחג השבועות ובמגילה מתואר ההשתלשלות עד לדוד המלך), מסופר בהרחבה על נעמי אשת אלימלך נשיא הדור, השבה משדי מואב לאחר שפגעה בה יד השם ונשארה אלמנה ושכולה מבעלה ומשני ילדיה. בניה חטאו חטא חמור ונישאו לנשים נוכריות, יד הבורא פגעה בהם והמיתה אותם. נשותיהם – ערפה ורות, ביקשו להצטרף לנעמי ולהתגייר. נעמי מנסה לשכנע את ערפה ורות לשוב למולדתן ולאלוהיהן, ערפה מנסה אך לבסוף משתכנעת ושבה לעמה ולאלוהיה, אולם רות דבֵקה בנעמי ומסרבת לשוב. כאשר נעמי מרבה להפציר ברות, מתחננת רות ומבקשת מנעמי: “אל תפגעי בי לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו’ עמך עמי ואלוקיך אלוקי”. רות מוסיפה משפטים הנראים תמוהים במקצת – “באשר תמותי אמות ושם אקבר”, “כה יעשה לי ה’ וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
מדוע מנסה נעמי למנוע מרות להתגייר, עד כדי כך שרות צריכה להתחנן לנעמי לבל תפציר בה לשוב מאחרי ה’? חז”ל נדרשו לפסוק זה, ומסבירים את הדו-שיח שבין נעמי לרות. נעמי ניסתה למנוע מרות להתגייר בתואנות שונות, היא אמרה לה “אין דרכן של בנות ישראל ללכת לבתי תיאטראות ולבתי קרקס”, רות אינה נבהלת ועונה לה: “באשר תלכי אלך”, אלך רק למקומות שבנות ישראל הולכות. נעמי ממשיכה: יש ארבע מיתות בית דין אם אדם עובר עבירות, למשל, מחלל שבת הוא נדון במיתת סקילה וכך על כל עבירה יש עונש וכן הלאה. ורות משיבה בפשיטות ובתמימות: “באשר תמותי אמות ושם אקבר”, למרות הכל אני מוכנה. בשלב זה נעמי נוכחת לראות כי רות אכן מבקשת בכל ליבה להסתפח לנחלת ה’ ומפסיקה לשכנעה לשוב לאלוהיה, ורות מצטרפת בלב שלם לעם היהודי.
בואו נלמד מרות שהייתה מוכנה לחוות דבקות בבורא והייתה מוכנה נפשית לדבוק בבורא, למרות שידעה שבעבודת השם האדם עלול ליפול לשפל רוחני שיתחייב על כך ד’ מיתות בית דין, ולמרות זאת חפצה להתקרב לשכינה.
רבי נתן מברסלב שואל: כלל לא מובן היחס של נעמי לרות, מדוע נעמי מפחידה את רות בתרחישים אפשריים שונים, הלא רות עושה כל מאמץ ומוכנה להקריב הכל – את עמה, את בית המלוכה (אביה היה מלך מואב) ולבוא בעוני ובחוסר כל? ובאמת, אנו רואים בהמשך הסיפור במגילה שרות נאלצה לבוא ולאסוף שעורים וחטים בשדה כענייה מבטן ומלידה, לחלוטין לא לפי כבודה ומוצאה מבית מלוכה ומשופעת בכל טוב, האם ראוי לומר לאחת כזאת כי היא צריכה ליזהר ממיתות בית דין? האומנם?
משיב רבי נתן: “נעמי חפצה ללמד את רות בפרק יסודי ביהדות. דעי לך, שאמנם כעת את נלהבת וחפצה בכל מאודך לעבוד את הבורא, אולם היצר הרע שם לעצמו מטרה להחטיא כל יהודי בכל האפשריות, ומה תעשי אם חלילה וחס יחטיא אותך היצר ויפיל אותך רוחנית חלילה למצב רוחני כה שפל שתתחייבי חלילה בד’ מיתות בית דין? על כך משיבה רות – אף על פי כן שווה לי, העיקר להכיר את הבורא! מוכנה אני להתקרב לבורא ושווה לי הקרבה גם אם חלילה אחר כך תהיה לי התרחקות חלילה. כאשר הבינה נעמי שרות מוכנה באמת להתקרב לבורא, למרות שהיא מודעת שיתכן והיא תחווה נפילה בעבודת הבורא ותדרדר לשפל ח”ו, ובכל זאת, היא מוכנה לקבל הכל העיקר להתקרב להשם, הבינה נעמי שרות אכן מתכוונת באמת להתקרב לקב”ה בכל מצב ואז קירבה אותה באמת. ואכן, זכתה רות וממנה יצא דוד מלך ישראל שהחזיק את עצמו בכל מה שעבר עליו בהשם, וגם במצבים הקשים ביותר לא עזב אמונתו בבורא. וממנו ייצא משיח שיחזיר את כל העולם למוטב.
בכל מקום ובכל מצב אנחנו צריכים להאמין באהבה האינסופית של בורא עולם כלפינו!…
כמה אנו זקוקים להתחזקות הזאת. כמה אנחנו מבקשים להתקרב לבורא, מבקשים לעצמנו רק חיים קלים שהכל ילך לנו חלק שלא נחווה מצבים שאינם טובים, בוודאי שאדם צריך להיזהר מלהגיע למקומות לא רצויים, וגם רות כמובן לא חשבה לרגע להגיע למצבים אלו. אולם כמה צריך האדם לקבוע בליבו בהחלטיות – שלא משנה לאיזה מצב רוחני ירוד הוא יקלע, למרות הכל ובכל מצב הוא רוצה להיות דבוק בהשם, בבחינת “ורות דבקה בה”. לעתים אדם נופל למצב שטוב בהרבה מד’ מיתות בית דין וכבר האדם חושב לעצמו, ‘במצב כשלי לא שווה לי כלל להחזיק בבורא לא שווה לי כלל הדבקות בה’, רק אם אהיה בשיא הפסגה הרוחנית שווה לי’… בואו נלמד מרות שהייתה מוכנה לחוות דבקות בבורא והייתה מוכנה נפשית לדבוק בבורא, למרות שידעה שבעבודת השם האדם עלול ליפול לשפל רוחני שיתחייב על כך ד’ מיתות בית דין, ולמרות זאת חפצה להתקרב לשכינה.
וכך אומר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות שבת ז, לח) “כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם על ידי דרך זה, כשמקבלים על עצמו שאיך שיהיה יחזק עצמו בהשם יתברך תמיד בבחינת “ואציעה שאול הנך”, אז דייקא יזכה לתשובה. כי הרבה עליות וירידות צריכים לעבור על כל אחד ואחד שאי אפשר לבאר בכתב, בפרט מי שכבר נכשל כמו שנכשל. על כן אם רוצה לחוס על חייו להטיב אחריתו, צריך לילך על ידיו ורגליו לקבל דרך זה… ואז יזכה לאחרית טוב לנצח”.
ניתן לומר, כי כמו בעת שהקב”ה נתן את התורה לעם ישראל ולא שעה לדברי המלאכים – “עתיד לחטוא כלפיך”, והקב”ה השיב להם: “וכי לחינם נקראתי רחום וכי לחינם נקראתי חנון”. לפי מה שרבי נתן מבאר, שהקב”ה מרמז שעל ידי הצדיקים, בסופו של דבר, הם יחדירו בכל יהודי שלא יעזוב את הבורא לא יתרחק ממנו ואף ינסה בכל מצב להיאחז בבורא ולקיים מצוותיו. כמו כן, זהו קבלת התורה של כל יהודי להחזיק בבורא ולא להרפות ובכל מצב גם כאשר הוא רואה שהוא מרוחק מהבורא ואינו במצב הרוחני בו היה רוצה לראות את עצמו, לא להרפות מהרצון לדבוק בהשם, ולהיות מוכן תמיד בכל מצב שהוא יהיה להיות מקושר לבורא, כמו רות שאמרה “באשר תליני אלין”.
מאמרים מרתקים וסוחפים על חג השבועות ומתן תורה תוכלו למצוא כאן! אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.
