לחצות את הנהר יחד – שיעור באחדות מפרשת מטות
נדרים וכוח הדיבור
פרשות מטות ומסעי נקראות פעמים רבות יחד, והן יוצרות את הקריאה הארוכה ביותר בתורה. פרשת מטות פותחת בדיני נדרים, ורבי נתן מצביע על החידוש העצום הטמון בהם.
התורה מצווה את האדם במצוות רבות. יש מאכלים שאסור לאכול, יש חובה להניח תפילין, לדבר אמת ולקיים את שאר מצוות התורה. אולם נדר שונה מכל אלו. בכוח דיבורו יכול האדם לקבל על עצמו דבר שלא היה אסור עליו קודם לכן, ומרגע שנדר, קבלתו מחייבת אותו כדין תורה.
אדם יכול לקבל על עצמו להימנע ממאכל מסוים, לתת סכום לצדקה או ללמוד כמות מסוימת של תורה. לאחר שהוציא את הדברים מפיו בלשון נדר, קיומם נעשה עבורו מצווה. מעבר למצווה עצמה, הוא זוכה גם במצוות קיום דברו.
אולם חז״ל מזהירים מאוד שלא למהר לנדור. עדיף לא לקבל נדר מאשר לנדור ולא לקיים. הדיבור הוא כוח גדול, ולכן אין להשתמש בו בפזיזות. אדם אינו צריך להבטיח כל דבר שעולה בדעתו. עליו לחשוב היטב לפני שהוא מוציא התחייבות כל שהיא מפיו, אך לאחר שהתחייב, עליו לעמוד בדבריו.
זהו המסר היסודי של פרשת נדרים: לשמור על הדיבור ולקיים את המילה שנתנו.
אולי יעניין אתכם גם:
- פרשת מסעי – המסע של כל יהודי
- פרשת מטות מסעי – המחשבה היא תחילתה של הפעולה
- המסרים המרכזיים מפרשות מטות ומסעי
מלחמת מדין
הפרשה ממשיכה במלחמה נגד מדין. בנות מדין החטיאו את בני ישראל, כפי שמסופר בסוף פרשת בלק ובתחילת פרשת פינחס, והביאו עליהם נזק רוחני כבד. לכן נצטוו בני ישראל לצאת למלחמה נגדם.
בני ישראל ניצחו את מדין, ובלעם נהרג באותה מלחמה. התורה מפרטת את השלל שנלקח ואת הדרך שבה היה צורך לטהר את הכלים שהובאו ממדין. גם דבר שבא ממקום של טומאה יכול לעבור תהליך של טהרה ולהיכנס לרשות ישראל בדרך נכונה.
זהו לימוד גדול לחיים. האדם עלול לעבור מקומות ומצבים שאינם טהורים, אך כאשר הוא פועל על פי התורה, הוא יכול לטהר את מה שפגש ולהעלות אותו לקדושה. אין די לקחת דבר מן העולם. צריך לדעת כיצד לתקן אותו וכיצד להשתמש בו לעבודת ה׳.
בני ראובן, גד, וחצי שבט מנשה
בהמשך הפרשה מבקשים בני ראובן ובני גד לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, בארצות סיחון ועוג. היה להם מקנה רב, והאזור התאים מאוד למרעה.
משה רבנו חשש שבקשתם תגרום לשאר העם להתייאש מן הכניסה לארץ. ארבעים שנה קודם לכן המרגלים מנעו את ישראל מלהיכנס לארץ, ומשה חשש שמא שוב יקומו שבטים שיבחרו להישאר בחוץ ויחלישו את העם.
בני ראובן ובני גד הבהירו שאין בכוונתם לפרוש מן העם. להפך, הם התחייבו לעבור חלוצים לפני בני ישראל ולהוביל את המלחמה על הארץ. רק לאחר שכל השבטים יקבלו את נחלתם, ישובו הם אל משפחותיהם שבעבר הירדן.
הם קיימו את התחייבותם. בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה יצאו בראש העם וסייעו בכיבוש הארץ. גם נחלת עבר הירדן קיבלה קדושה של ארץ ישראל, ודיני תרומות ומעשרות ומצוות התלויות בארץ נהגו גם בה.
מזבח של אחדות
בסוף ספר יהושע מסופר שלאחר כיבוש הארץ בנו בני ראובן, בני גד, וחצי משבט מנשה, מזבח בעבר הירדן. בתחילה חששו שאר השבטים שהמזבח נועד להפריד ביניהם או לשמש לעבודה זרה.
אך בני ראובן, גד, וחצי משבט מנשה הסבירו שהמזבח נבנה דווקא כדי להעיד על הקשר והאחדות שבין שני עברי הירדן. הם לא רצו שהדורות הבאים יאמרו שאין להם חלק בה׳ ובעם ישראל. המזבח היה עדות לכך שהם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל.
זהו לימוד חשוב במיוחד. הפירוד הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר לעם ישראל. כאשר כל קבוצה מנסה להרחיק את האחרת, וכאשר כל צד עסוק בהוכחת טעותו של הצד השני, האחדות נפגעת.
שבטי ראובן, גד, וחצי משבט מנשה לימדו את ההפך. למרות שישבו במקום אחר, הם ביקשו להראות שהם קשורים לכל העם ושנחלתם אינה מפרידה אותם מאחיהם.
יהי רצון שנזכה לשוב אל ה׳ באמת, לראות בקיבוץ גלויות ישראל, בביאת המשיח ובבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן ואמן.
