מה עושים בזמנים בהם החיים לא טורחים לקרוא את התמליל שהכנו להם, כשהחלומות הופכים לסיוט והתקוות פורחות באוויר?
כשהעניינים מתנהלים, כמו שנדמה לנו, שלא לפי התכנית שהצבנו לעצמנו – זה סימן מובהק ליוהרה והתנשאות (על פי דברי רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן חלק ב, פב).
טבע האדם הוא לתכנן תכניות. אנחנו קובעים לוחות זמנים למחר ועוד שבוע, מעצבים תכניות-על לעתיד הרחוק יותר, אבל כמו שכולנו יודעים העניינים לא תמיד מתפתחים לפי התוכניות והלו”ז שלנו.
נכון, לפעמים הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. התוכניות שלנו כן מתגשמות כמו שרצינו וכמו שציפינו. אבל נראה, שלעיתים קרובות יותר, החיים לא טורחים לקרוא את התמליל שהכנו להם. הרעיונות שלנו מתהפכים, החלומות הופכים לסיוטים והתקוות שלנו פורחות לאוויר. מה נשאר מכל התכניות?
כשהכל מסתדר כמו שרצינו, רבי נחמן קורא למצב הזה “כסדר”. וכשזה לא מסתדר, הוא קורא לנו “שלא כסדר”.
המילה “סדר” עניינה היות המצב מסודר, ערוך. ובכן, האם הכל מתנהל ומסודר על פי רצוני? או שמא יצאו מכלל “מסודר” ומתנהלים בניגוד לדעתי? רגע, מיהו זה שגורם לדברים לקרות? מיהו זה שקובע כיצד יתפתחו העניינים או לא?
יש רצון השם.
ויש רצון שלי.
שני רצונות אלה אמורים להתלכד, אבל הם לא נוהגים כך תמיד. מה קורה אז? כשאני רוצה דבר אחד ואילו הקב”ה רוצה דבר אחר, אין ספק שרצונו של הבורא הוא שיגבר. הוא ורק הוא הגורם להתרחשותם של מאורעות, ורצונו קובע כיצד יתרחשו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
רגע בלי מחשבה – להתמודד עם מחשבות שליליות
כאן מתבקש השאלה ההגיונית: איך אני מקבל את זה? או לפחות, האם אני מוכן לקבל אותה? האם אני מסוגל לקבל את העובדה שהקב”ה הוא שברא אותי ומכיר היטב את השבילים ואת הכיוונים – התוכניות, לוחות הזמנים, תכניות-העל – שעלי לדבוק בהם? האם אני יכול לומר שזה משמים, זה רצון השם, ואעשה כמיטב יכולתי להשלים איתו? או שמא אני דוחה את המצב? האם אני אומר: ‘לא, זה לא מה שרציתי’ – ואז אני מחפש בכל הכוח הדל שלי אחרי דרכים לשנות את מה שקרה בניגוד לרצוני?
רבי נחמן מסביר, שההעדפה שלנו לקבל או שלא לקבל את רצון הבורא קשורה במושג – “מי ימלוך?” אם תמיד אקבל את רצון הבורא, אז לא משנה מה קורה – לטוב או לרע – הכל תואם את רצוני. בעצם העובדה שאחפש את האלוקות בכל מצב וזמן, אני מאמין שכל מה שקורה לי הוא רצון השם ולכן הוא “כסדר”, ואז הקב”ה ימלוך! ואין טוב יותר מזה עבורי.
כשאני רוצה דבר אחד ואילו הקב”ה רוצה דבר אחר, אין ספק שרצונו של הבורא הוא שיגבר. הוא ורק הוא הגורם להתרחשותם של מאורעות, ורצונו קובע כיצד יתרחשו.
אבל, אם אני לא מקבל את הכל כרצון השם, אם אני לא מחפש את האלוקות שבכל דבר, אז תמיד ההתרחשויות שהן נוגדות את הרצון שלי יראו כ”שלא כסדר”, ואז אשאף לשנות אותו. זהו הצד השלילי וההרסני והגדרתו היא “אני אמלוך!” ותוצאותיו ההרסניות מי ישורנו! (ליקוטי מוהר”ן, שם).
הכל תקין, עד שאדם מהסוג של “אני אמלוך” נתקל בשיבוש באחת מן התוכניות שלו. היוהרה שלו, הגאווה שלו, לא תאפשר לו לקבל שהכל מאת השם. עכשיו אין לו ברירה: הוא חייב להמציא פתרון, מכיוון שהקב”ה נטש אותו על מנת שינסה לפתור “לבדו” את הבעיות שלו. הוא בוודאי ימציא איזה פתרון ויכין תכנית פעולה, בוודאי מתוך האמונה שהוא שולט בגורלו.
אולם, כפי שקרה לכל אדם מאז ניסה אדם הראשון לפתור את קשיי החיים ללא עזרת הבורא, גם הוא מגלה מהר מאוד שלא משנה כמה תכניות, מפות, לוחות זמנים ותוכניות-על הוא ממציא – הכל ימשיך להתפתח בניגוד לרצונו בבחינת “שלא כסדר”. במוקדם (סביר יותר) או במאוחר (סביר פחות) יוביל המצב הזה למפח נפש מצידו. הוא יתמה מדוע הוא לא מצליח, למה הוא לא משכיל לסדר את העניינים כמו שצריך. בסופו של דבר, התסכול שלו מוביל לאובדן הסבלנות ולכעס על מה שנראה לו כחוסר הכישרון של עצמו.
שאלה: האם אדם כזה ידע אי פעם מהו שלום? האם הוא יכול אי פעם לגור בשלום עם עצמו?
בנקודה זו, נבין כיצד היוהרה – ושותפה – הכעס, הם המחסומים בדרך לשלום. אם האמנת באמת שהכל מאת השם, לא היית כועס אפילו פעם אחת. היית מקבל כל מצב, כל הפרעה בלתי צפויה לסדר היום הקבוע שלך או אפילו לתוכניות ארוכות-הטווח שלך, והיית מפיק מהמצב את המרב. לכל פחות, היית מנסה לשלוט ברגשות שלך, לא היית מרגיש תסכול כלפי עצמך ולא היית תוקף שום אדם אחר בכישלון שלך.
אבל לא זו דרכו של האדם היהיר. הוא חושב שהוא הקובע, שהוא השולט. ואז, כשקורה משהו בניגוד לרצונו, הוא מוטרד. הוא כועס. ה”שלא כסדר” מהווה תזכורת נוספת של חוסר השליטה שלו, הוכחה נוספת לתבוסה שלו.
הכל תקין, עד שאדם מהסוג של “אני אמלוך” נתקל בשיבוש באחת מן התוכניות שלו…
ואיך הוא מפצה את עצמו על זה? מה הוא עושה? פורק את התסכול שלו על ראשם של אחרים. והם סובלים. הוא צועק על אשתו, הילדים שלו, הקולגות, החברים, מרים את הקול על השותף, על השכנים ומי לא? וכל זה בגלל שהדברים לא הסתדרו בדרך שלו.
שאלה: האם אדם כזה ידע אי פעם מהו שלום? האם הוא יכול אי פעם לגור בשלום עם עצמו?
נראה שהענווה וקבלת כל דבר באהבה היא המפתח לסילוקה של היוהרה של האדם. היא מספקת גם פתרון לכעס. אם אני מחשיב את עצמי כיצור שפל-רוח שהוא רחוק מהשם, אז על מה אכעס? על משהו שהוא “לא כסדר”? על זה שלא הצלחתי? על זה שאחרים לא מצייתים לרצוני? מי אני בכלל?!?
בו-בזמן, חשוב להבין מהי ענווה. וביתר דיוק, מה היא לא. רבי נחמן מזהיר אותנו מפני “ענווה פסולה”, לפעמים אדם משקיע מאמצים בעבודה ובתפילה שלו כדי להשיג “מוחין דגדלות” (מודעות מורחבת של השם). ואז, מכיוון שהוא חושב שהענווה דורשת ממנו לראות את עצמו כאפס, הוא מסתפק ב”קטנות” (מודעות מצומצמת של השם) וחוסר חשיבות (על פי ליקוטי מוהר”ן חלק ב, כב).
ענווה, אין פירושה שצריך להתהלך בראש מורכן ותחושת דיכאון, עצבות וחדלון. אתה גם לא אמור להחשיב את עצמך כחסר כל ערך. ממש לא. הדרך היחידה לענוותנות-אמת היא להתפלל אל בורא עולם כדי שינחה אותך כיצד להבין מהי ענווה אמיתית. מבחינה בסיסית, ענווה פירושה ההכרה באפסות שלנו לעומת הקב”ה. הדבר מוליך לקראת צניעות המחלחלת עד ליחסים שלנו עם בני אדם. אפשר מצד אחד להרבות בדיבור בנושא זה, אך מצד שני אין עוד מה להוסיף, מכיוון שהפרטים והמצבים הקובעים את אופייה האמיתי של הענווה הם אינסופיים. ומוכרחים לשוב רק להנחיה של רבי נחמן: רק באמצעות התפילה נגיע לזה!
וכמובן, התפילה עוזרת. עלינו לבקש מבורא עולם לאפשר לנו שליטה נכונה ביוהרה ובכעס שלנו. אנחנו צריכים לבקש ממנו, ולהתחנן בפניו, שיעניק לנו את היכולת להיות מודעים תמיד לכך ש”ה’ ימלוך!”. בעצם, התפילה עצמה היא סימן לקבלה שלנו את העניין. כשמתפללים, הרי מודים בשליטה שלו בכל התוכניות שלנו, בלוחות הזמנים שהצבנו, וכן, גם בתוכניות-העל שלנו. עצם התפילה שלנו אליו היא ההוכחה לכך שאנחנו מכירים בעובדה שהוא שולט ב”סדר” ושאנחנו מבטלים את היוהרה והגאווה ואנו שפלים וכנועים לפניו, ועל ידי זה בוודאי נגיע לענווה הראויה, כפי שמלמד אותנו רבי נחמן.
(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו לעבור את הגשר הצר. כנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו!).
לאמונה ולכוח התפילה שלנו יש כוח עצום עם השפעה אדירה על החיים שלנו, בואו להכיר את הכוח הזה מקרוב ולדעת איך להשתמש בו בכל מצב – בקישור הזה!
