הקדושה הזאת לא נתפשת בעדשות המצלמה ולא בפלאפונים. אי אפשר להעביר אותה ברשת ולא לשלוח בוואטצאפ לקבוצות. לא הנשמה נתפסת בתיעוד, אלא הגוף…
שני דברים קשים קרו בל”ג בעומר במירון: 45 קדושים הסתלקו לעולמם, ופיגוע הלם המוני עבר על עם ישראל בכל מושבותיו. ולמרות שהראשון גרם את השני, השני, מסיבות ידועות, מנותק מאוד מן הראשון.
כשהם מוזעקים לטפל בחולים עם התקפי לב או בחשש שלהם, מתבטאים אנשי ההצלה במונח ‘אירוע לבבי’. האירוע שעבר עלינו במירון הוא אירוע לבבי חמור מאין כמוהו. הלב שלנו נפגע. הוא נמחץ ונדרס ונרמס. וזה לא קרה לנספים – זה קרה לנשארים.
“למה את אומרת זה לא קרה לנספים?” נשאלתי כשהתבטאתי כך, “בעינינו ראינו את סבלם, שמענו את קולותיהם הזועקים, ואת אומרת – לא קרה? וכי מותר לבשר ודם לכחש אירוע, שברצון בורא עולם התרחש, אף אם הוא איום ונורא?”
לא. אבל אני לא מכחישה שום דבר שקרה באמת. אני מכחישה, או מנסה להכחיש, בכוחותיי הדלים וברגעי צלילותי המעטים, את מקהלת שדי-שאול הצווחת וצורחת באוזנינו, מליל ל”ג בעומר עד עכשיו בלי הפסקה.
הפך לאבל מחולנו
ל”ג בעומר וסיפורי זקני חסידי ברסלב
“השם יתברך שונא אתכם“, עם האמירה הזאת ניפץ הנחש את החיבור השלם של אדם וחוה לקב”ה בגן עדן בראשית הכל. ועם אותן מילים ממש, הוא ממשיך להכיש גם אותנו, ה’ אלפים ותשפ”א שנים ול”ג בעומר אחד – לאחר מכן.
מצד אחד, אומרת לנו התורה הקדושה: אין רע יורד מלמעלה. הכל רק רחמים וחסדים. הקב”ה גוזר ומקיים, ולעולם אינו נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו – לעמוד דייקא, בלי להתפורר ובלי להתרסק. מצד שני, יורה בנו הנחש הקדמוני כדורי דום דום מרטשי נפש, פוצעים וקורעים ולא חדלים: יש רגעים איומים מנשוא. יש זוועות שאין הדעת סובלת. יש אימה מבעיתה עד טרוף. כל מרפסת יכולה להתמוטט, כל שמחה הכי קדושה יכולה להתנפץ. כל אדם חי יכול פתאום להיות מת. מעבר לכל פינה עלול תנין רב שיניים לפעור עליך פה ולבלוע אותך בביס אחד.
בהר מירון הצטייד הרשע בהרבה הרבה תחמושת. הוא הסריט והקליט, תיעד וצילם, תיאר ופרסם, וירה את טילי האימה שלו היישר לתוכנו. מה פלא, איפה, שנפלנו ירויים ופגועים.
* * *
“העניין של רבי שמעון בל”ג בעומר הוא המתקת הדינים”, אמר האדמו”ר מאמשינוב שליט”א, כששמע על התרחשויות. הוא שתק זמן מה ואחר אמר, “מי יודע איזה דין קשה היה על עם ישראל, והעניין במירון המתיק אותו”. הנה, קרא האדמו”ר מאמשינוב שליט”א, (ולא אני הקטנה), לאותה הסתלקות רבה וכואבת ‘המתקה’ ולא שום מילת אימה אחרת.
כשמנסים ליישב את הדעת, ולהביט במתרחש דרך עיני האמונה, אין זאת אומרת בשום פנים, שמתכחשים לכאב ולצער. כשבאות מילות האמונה ועושות סדר ובירור בלבבות הנסערים, אין הן משתיקות את הרגשות הקשים ואינן חונקות אותם חלילה. להיפך, הן אוחזות בחמלה את הידיים, מקבלות באהבה את הדמעות, מקשיבות, מכילות, אוהדות, מסכימות, ולבסוף, יש להן במה לנחם. כי יהודים אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב.
אני לא מכחישה שום דבר שקרה באמת. אני מכחישה, או מנסה להכחיש, בכוחותיי הדלים וברגעי צלילותי המעטים, את מקהלת שדי-שאול הצווחת וצורחת באוזנינו, מליל ל”ג בעומר עד עכשיו בלי הפסקה…
כמו שגילו לנו מהשמיים מתי מתחילה שנה חדשה ומתי היא מסתיימת, כמו שגילו לנו באיזה יום להימנע מאוכל ובאיזה שבוע להימנע מחמץ, כמו שגילו לנו את סוד הציצית והתפילין, הכשרות והשעטנז, כך גילו לנו מן השמיים את סוד יציאת הנשמה מן הגוף. כשנשמה של יהודי עוזבת את גופו לא אימה ובלהה מתפשטת סביב אלא קדושה גדולה שאין לתאר. לאט לאט, ועדיין רק כמלוא נימה, הולכות ומתפשטות עדויות על רגעים מופלאים מאוד, מיושבי דעת, שהיו שם בעיצומו של האירוע, בשעת הסתלקותם של הקדושים.
נשמעו מילות וידוי, שמע ישראל, אין עוד מלבדו, השם אני אוהב אותך, ו’הריני מוחל וסולח למי שדורך עלי כעת גם אם זה יגרום למותי’. נשמעה יהדות צרופה ומזוקקת, אור רוחני שבקע מן ההר ועלה עד כיסא הכבוד.
נזכרת בראיון שערכתי לפני שנים רבות עם הגברת יהודית ו. ניצולה מפיגוע אוטובוס בכניסה לעיר עמנואל. היא היתה לכודה עם נוסעים רבים בתוך אוטובוס ממוגן שדלתותיו ננעלו, מנועו הפסיק לפעול לאחר שעלה על מוקש שהוטמן לו, ובעד התקרה חדרו אליו יריות מחבלים שארבו על הגבעה הסמוכה. הכדורים פגעו באנשים, הרגו ופצעו, ויהודית תיארה: “אווירה שלא מעלמא הדין שררה באוטובוס. אנשים אמרו וידוי ושמע ישראל, לא היו צעקות, לא הייתה פניקה. הייתה דממה מיוחדת, קדושה. נזכרתי בסיפורי צדיקים ודברי אמונה ששמעתי בעבר. חשבתי לי כמה חשוב שיהיה לכל אחד מאגר של סיפורי צדיקים ודיבורי אמונה בתוכו. דקות ארוכות חלפו עד שהצליח מחלץ אחד לפרוץ אל האוטובוס דרך חלון אחורי צר מאוד, ולפתוח את הדלתות לאנשי ההצלה. את הדקות האלה לא אשכח לנצח. עליהן נאמר אם ייתן איש כל הון ביתו באהבה שחווינו אז – בוז יבוזו לו“.
וכמו שהעיד הבחור יוסף, מן המחוצים שזכו להינצל, ואמו שאלה אותו שאלות והפיצה את תשובותיו המרגשות: “הרגשנו כולנו קירבת אלוקים. חשנו אהבת השם מוחשית מאי פעם. לאן שתוליך אותנו השם אנחנו יודעים שזה רצונך וזה הכי טוב לנו. היינו רגועים ושלווים. עטופים ודבוקים וחבוקים באהבת השם”.
כי כשנשמות של יהודים עוזבות את הגוף, לא אימה ובלהה מתפשטות מסביב אלא קדושה גדולה שאין לתאר…
אבל הקדושה הזאת לא נתפשת בעדשות המצלמה ולא בעיניות הפלאפונים. אי אפשר להעביר אותה ברשת, ולא לשלוח דבר ממנה בוואטצאפ לקבוצות. לא הנשמה נתפסת בתיעוד, אלא הגוף. לא האמת מוסרטת ומתועדת, אלא הקליפה. רק הקליפה.
* * *
כתבה לי מישהי מייל, שבצהרי יום חמישי יצא לה לשמוע שיעור מרב שהסביר את דברי חז”ל “כל מה שאומר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא”. על פי פשוטם נאמרו הדברים האלה על אורח אצל בעל הבית, אבל הרב הסביר שהם מכוונים גם כלפי בעל הבית של העולם. כל מה שאומר לנו הקב”ה אנחנו מחויבים לעשות, אבל אם אנחנו שומעים אמירה של ‘צא’ – זה לא. כי הקב”ה לעולם לא מתכוון שנצא. אמנם ישנן סיטואציות מסוימות שנראות כמו ‘צא’, אבל אין הן אלא מבחן לאמונתנו ולנאמנותנו. כמו שידועים דברי חז”ל על אלישע בן אבויה, ‘אחר’, ששמע בת קול שאומרת ‘שובו בנים שובבים חוץ מאחר’ ונפל ברוחו. מסבירים הצדיקים שהבת קול לא הייתה אמירה סופית אלא רק ניסיון ובחינה. אילו סירב אלישע בן אבויה להאמין לאותה בת קול והיה מתעקש שיקבלוהו בתשובה הייתה תשובתו מתקבלת, כי “כל מה שאומר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא”.
“אהבתי את הרעיון ששמעתי, והוא התחבר אצלי לאווירת השמחה וההתעלות שהרגשתי לכבוד לג בעומר המתקרב לבוא”, היא כתבה, “בלילה נסענו לרבי שמעון, והיינו שם למעלה ברגעי ההתרגשות, התפילה וקבלת עול מלכות שמיים של חצות, שהתחלפו פתאום למוסיקה כבויה, קריאות ‘הצלה’ ובקשות המשטרה לפנות את ההר.
ירדנו. המוני אדם צועדים במהירות ובשקט, חושך מסביב, הרגשה לא פשוטה באוויר, ופתאום שבו המילים מן השיעור ועלו בי. פתאום הבנתי שקיבלתי הכנה. מן השמיים לימדו אותי מראש מה צריכה להיות ההרגשה שלי בעת הזאת. “אתה לא באמת אומר לנו ‘צא’, ריבונו של עולם”, אמרתי ובכיתי, “זה רק נראה ככה כי אתה בוחן ומנסה אותנו בניסיון לא קל, אבל זה לא באמת. בשום פנים ואופן לא באמת”.
כשנשמה של יהודי עוזבת את גופו לא אימה ובלהה מתפשטת סביב אלא קדושה גדולה שאין לתאר…
וכשבאתי לניחום אבלים אחר הבחור החשוב והיקר אליהו שמעון כהן מביתר ז”ל, אמרה שם אחת המנחמות: כתוב “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, אבל להלכה נפסק שעל הטובה מברכים ‘הטוב והמיטיב’, ועל הרעה ‘ברוך דיין אמת’, ובכן זאת לא אותה ברכה? והשיבה פירוש ששמעה, שמדין ברכות, אדם מברך על אשר נמצא לפניו. אם אדם נמצא בסלון והתפוח נמצא במטבח ואינו לפניו – אינו יכול לברך עליו.
הטובה נמצאת בשמיים ואנחנו נמצאים על הארץ, כל זמן שאנחנו כאן היא נסתרת מעינינו, וזאת הסיבה לשינוי הברכה. אבל כידוע, לאחר הגאולה, גם על הסתלקות הנפשות יברכו הטוב והמיטיב. הטוב יהיה גלוי אז גם בארץ, לא יהיה יותר פרגוד של הסתרה. ועד שתבוא הגאולה הכללית, מצווה עלינו לקרב אל ליבנו החבול והמחוץ כמה שיותר גאולה פרטית מן השמיים. מצווה עלינו לספר ביציאת הנשמות הקדושות האלה את סיפורן האמתי.
* * *
ועוד השיב הבחור יוסף שיחי’ לשאלת אמו, “יוסף, מה נתן לך את הכוח לשרוד לפני הנשימות הכמעט אחרונות?”
“מילה אחת של אנשי ההצלה, מילה שהצילה חיים: תשרדו. אנחנו כאן, עוד רגע מצילים אתכם”.
והתשובה שלו קרעה וזעזעה אותי יותר מכל הכאב והבהלה שידעתי. בכי עצום יצא ממני וטלטלה גדולה טלטלה אותי.
“לא ידעתי, ריבונו של עולם, מעולם לא עלה על דעתי, שאדם בסכנת חיים, אם רק קוראים אליו ‘תחזיק מעמד’ עוזרים לו באמת להחזיק מעמד. לא ידעתי שקריאה – “תנשום! תחיה! אנחנו כבר באים” עוזרת לו לנשום ולחיות עד שבאים”. בכיתי את כל מה שנאסף והצטבר בי מליל ל”ג בעומר ועד יום ראשון. בכיתי את כל הפחדים שפחדתי בחיי ואת כל מתקפות הבהלה שהותקפתי מאז ומעולם. ופתאום ידעתי. ידעתי מה כולנו צריכים כעת, למה אנחנו משוועים, איזהו הדיבור היחיד שיצליח להציל אותנו.
קריאה קדושה מן השמיים עד אלינו אנחנו מבקשים. מילים מחזקות וחומלות, דחופות ובאות לעזרתנו. “תחזיקו מעמד! געוואלד! רק אל תתייאשו!! תנשמו נשימת התחזקות אחת, תתפללו תפילה אחת, תאמינו עוד פעם אחת, רק עוד רגע אחד, כבר מגיעים אליכם“.
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים ומעניינים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה. ובנוסף, מאמרים מרתקים ומעוררים בנושא ל”ג בעומר תמצאו כאן!
* * *
באדיבות מגזין “בקהילה” – מתוך הטור הקבוע של חיה הרצברג.