הבכי והסבל מזכירים לנו שלמרות השפע החומרי וההישגים הרוחניים שלנו, אנחנו הילדים הקטנים של אבא ומתגעגעים הביתה…
לא יודע מה אתכם, אבל הקיץ הוא זמן מאוד מאתגר.
מחלון הבית שלי אני יכול לראות את הים. כשאני מסתכל מהחלון הזה ביום חמים ושטוף שמש אני רואה מכוניות נוסעות הלוך ושוב, שומע מוזיקה בוקעת מהרכבים ונראה שכולם נהנים ואין להם דאגות. אני מדליק את הרדיו ושומע עוד דיווחים על המצב בעולם, על המלחמה באוקראינה, על הקורונה, על משבר האקלים… והמוח כמו רוצה לפרוץ את הגולגולת ולהצטרף להמונים שמסתובבים ונהנים מאיזה יעד חדש ומרגש אליו הם נוסעים.
האם זה לא יהיה רעיון טוב פשוט לברוח ולשכוח את כל הבעיות?
אבל אני יוצא מיד מתוך החלום הזה וזוכר שיש לי עבודה ומחויבויות רבות לטפל בהן.
אולי גם זה יעניין אתכם:
שלושת השבועות – תעצמו את העיניים!
את השאלה הזו אני שואל בכנות: מה בורא עולם רוצה מאיתנו? האם התקופה הזו של שלושת השבועות ותשעת הימים בתוכם היא סוג של גיהינום חי שאנו נידונים לסבול מדי שנה? האם יש מידה מסוימת של כאב וסבל שנגזרה עלינו?
כדי להבין קצת את הימים האלה, בואו נבחן את תקופת האבל בת שלושת השבועות. פעם היה לנו בית לאומי – בית המקדש. היו כמה סיבות לכך שבית המקדש היה בית הולם לעם הנבחר של בורא עולם. בתור התחלה והסיבה הראשונה, זה היה מקום שנתן עדות להתגלות האלוקית על בסיס יומיומי קבוע. כל מי שנכנס היה עד לניסים יוצאי דופן שהתרחשו שם מדי יום.
דבר נוסף, זה היה גם מקום מושבה של הסנהדרין, שם נעשו וניתנו צדק והכוונה רוחנית לאומה כולה. והכי חשוב, בית המקדש היה מקום משכנה של השכינה קדושה, נוכחותו של הבורא על פני האדמה, בתוכנו.
מה בורא עולם רוצה מאיתנו? האם התקופה הזו של שלושת השבועות ותשעת הימים בתוכם היא סוג של גיהינום חי שאנו נידונים לסבול מדי שנה?
במילים פשוטות, זה אומר שבכניסה לבית המקדש אפשר היה להרגיש חיבור נצחי עם אבינו שבשמים!
למעלה מאלפיים שנים גרנו הרחק מהבית הקולקטיבי שלנו. בנקודת זמן זו של השנה אנו חשים וחווים בצורה חזקה את הרגשות והגעגועים שלנו הביתה. כל מה שמתרחש סביבנו הוא רק השתקפות של מה שבאמת קורה בתוכנו, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא. המעמד הנעלה שלנו ירד למעמד של מה שרבי נחמן מכנה “פרסטיקים”, פשוטים. אנחנו מתקשים להתרכז בלימוד תורה, בתפילה, בחיבור שלנו עם בורא עולם. מסיבה זו בשיא התקופה הקשה של ימים אלה – בבוקר תשעה באב – אנחנו אפילו לא מניחים תפילין ולא מתעטפים בטלית.
מה אנחנו כן עושים?
מתבוננים. זוכרים. ואם אנחנו מסוגלים אז אנחנו אפילו מזילים דמעה. מזכירים לעצמנו שאנחנו אבודים, רחוקים מהבית.
במקום הנמוך בו אנחנו נמצאים, הקב”ה מזכיר לנו שהוא זה שתומך בנו גם עכשיו. שהבכי והסבל שלנו מזכירים לנו שלמרות השפע החומרי וההישגים הרוחניים שלנו, אנחנו הילדים המסכנים והקטנים שלו שכמהים ומתגעגעים לחזור הביתה.
אנחנו מתבוננים ומזכירים לעצמנו כמה אנחנו אבודים ורחוקים מהבית…
כאשר אנחנו מבינים ומאשרים את התלות המוחלטת שלנו בחמלה וברחמים שלו כלפינו, אנחנו מזכירים לעולם שגם הם חייבים לבורא עולם – אותו בורא שבחר לתת את הארץ הזו לעמו.
יהי רצון שההתבוננות שלנו תביא לזיכרון האמונה שלנו בחסד של הבורא, ושהיא תיצור את הטיעון האחרון במרומים כדי להחזיר את כולנו לבית האמיתי שלנו, אמן!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, שומר שכיר ד).
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא יז בתמוז, תשעה באב ושלושת השבועות – תמצאו כאן!
