חשבתם פעם לקום בבוקר ופשוט להודות על מה שיש לכם, בלי לחשוב שלהתעורר בבוקר, למשל, זה מובן מאליו או שמישהו חייב לנו?…
בפרשת השבוע אנו עדים לדו שיח מעניין מאוד בין בורא עולם למשה. הקב”ה מפציר במשה: “דַּבֶּר נָא בְּאָוזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב” (שמות יא, ב). רש”י על המקום מדגיש, שהקב”ה כביכול אומר למשה “בבקשה הזהירם על כך”, לכאורה זה פלא – מדוע בורא עולם היה צריך להפציר במשה שיעביר את דבריו לעם? ומדוע שיסרבו בני ישראל? מי הוא זה המסרב לקבל אוצרות זהב וכסף, ובפרט שאלו באים ממי שכל כך שעבד ועינה אותך?
התשובה טמונה בהבטחה שהבטיח הקב”ה לאברהם כארבע מאות שנה לפני כן, שבניו יצאו מעבדות לחרות עם אוצרות וממון -“ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית טו, יד). בורא עולם כביכול ביקש ממשה ש”יעזור” לו לעמוד בהבטחתו (רש”י, שמות שם).
נשאלת השאלה – אם בורא עולם ברוב חסדו הבטיח עושר גדול לישראל, וזה היה חשוב לו כל כך עד שהיה מוכן לבקש מבשר ודם שיעזור לו כביכול למלאות את הבטחתו, מדוע לא הבטיח לכתחילה לאברהם את עושרם של בניו בלי ההקדמה של מאות שנות סבל ועבדות?
אולי גם זה יעניין אתכם:
דוד המלך, שהיה עשיר מאוד, אמר “כי עני ואביון אנוכי” (תהלים קט, כב). ברוב ענוותנותו הבין שאפילו שהוא מלך על כל ישראל ויש לו עושר עצום, זה לא אומר שהעושר הזה שייך לו. להיפך, אחרי שעבר כל כך הרבה ניסיונות כל חייו – שכבר מילדותו וגם אחרי שנעשה מלך סבל תמיד מרדיפות ומחלוקות, הוא יכול היה להעריך את כל מה שיש לו כמתנת חסד מהבורא.
דוד המלך, שהיה עשיר מאוד, אמר “כי עני ואביון אנוכי” (תהלים קט, כב). ברוב ענוותנותו הבין שאפילו שהוא מלך על כל ישראל ויש לו עושר עצום זה לא אומר שהעושר הזה שייך לו…
שלמה המלך, החכם באדם, הצהיר: “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז, כ). אפילו אם הצדיקים הגדולים לא יכולים להיות מושלמים בעבודת השם, מה נאמר אנחנו? כל הטוב שיש בחיינו בוודאי לא מגיע לנו בגלל שהבורא חייב לנו חלילה, אלא אך ורק מאהבתו ורצונו להשפיע עלינו תמיד.
על זה מלמד אותנו הזוהר הקדוש: “מאן דאיהו זעיר איהו רב” (זוהר חיי שרה קכ”ב) – מי שהוא קטן הוא גדול. פירוש – כדי להעריך כל חסד וטוב שיש בחיינו אנו צריכים להקטין את עצמנו. זו הגישה שאותה אנו מביעים כשאנו שרים את פסוקי ההלל הנפלאים: “מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, להושִבִי עם נדיבים עם נדיבי עמו” (שמואל א: ב, ח) – מי הוא הזוכה לשבת עם הנדיבים (נכבדי עם)? זה שמרגיש שהקימו אותו מטיט ועפר!
הזוהר אומר גם את ההיפך: “מאן דאיהו רב איהו זעיר” – מי שהוא גדול הוא קטן (זוהר שם). כאשר אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר, אז לא משנה כמה עושר נשיג זה לא יספק אותנו.
כל הטוב שיש לנו בחיים – זה לא בגלל שהקב”ה חייב לנו, אלא רק מתוך האהבה העצומה שלו כלפינו להשפיע עלינו תמיד…
שרברב אחד סיפר לי על קליינטית עשירה שהייתה מנויה למגזין לעיצוב פנים, ובעקבות זאת כל חצי שנה הייתה מתקשרת אליו שיבוא לבצע עבודות מקיפות של החלפת הג’קוזי וכלי הסָנִיטַרְיָה של חדר האמבטיה כולו לדגמים החדישים ביותר. האם באמת היה איזשהו חסרון בחדר האמבטיה המפואר לפני השינוי? לא. אלא שדי היה בכך שהיא תראה משהו יפה יותר במגזין כדי שחדר אמבטיה כזה כבר לא יספק אותה…
איזהו עשיר? השמח בחלקו (אבות ד, א). כל אחד ואחד בעולם נולד ערום. אנו מתחילים את חיינו כך כדי שנדע שכל מה שנוסף לנו הוא מתנה שצריכים להוקיר אותה ולהשתמש בה. בדומה לזה, על מנת שעם ישראל יעריכו בשלמות את השפע הרוחני והגשמי שהקב”ה עומד לתת להם, הם היו מוכרחים להתחיל את דרכם כעם במציאות של עבדות ושיעבוד ורק אחרי כן לחוות את הפורקן האדיר ואת העושר שעמו.
כדי להרגיש את החרות בסדר הפסח, אנו מוכרחים לטעום מהמצה המכונה “לחם עוני” ומהמרור. מי שטעם טעם עניות מסוגל יותר להעריך דברים פשוטים כמו לחם ומים, וכל שכן דברים גדולים יותר. לפעמים החיים לא מאירים לנו פנים. זמנים כאלה הם הזדמנות להיזכר מניין באנו. הם “מראה מקום” לעזור לנו להשפיל את עצמנו מעט כדי שנוכל באמת להעריך את מה שיש לנו – בריאות, משפחה, בית, מכונית ועוד הרבה דברים נפלאים!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, פורים ו).