כשנלבש את חליפת החלל

יש לנו את החיים של כאן ועכשיו, למה צריך לחשוב על העתיד או על הרגע בו נלבש את חליפת חלל?

החיים הם סכנה, לעולם אי אפשר לדעת מה הם טומנים לנו ברגע הבא. מילא הרגע. את הסוף כולנו יודעים – המוות הבלתי נמנע. ללא ספק סיכון גבוה אנחנו לוקחים בלחיות.

ואז, מגיע הרגע שצריך להיפרד מהעולם הזה. פושטים את בגדי החומר, קרי הגוף, ותולים בארון. הבגד הזה לא מתאים למקום אליו פנינו מועדות. ומצד שני, חייבים ללבוש משהו. צריך משהו שמתאים יותר לעולם מחוץ לעולם שלנו, אי שם מעבר לכל הגלקסיות. נשמע כמו מדע בדיוני? אז תלבשו חליפת חלל.

מצבי הצבירה שלנו משתנים – מגוף לרוח. וזהו. אין יותר לקום בבוקר ולעמוד שעה מול הארון עד שמחליטים מה ללבוש, וגם אחרי שהחלטנו צריך עוד שעה להתארגן ועוד מבט או שניים במראה, ככה לפני שיוצאים.

הפעם, יוצאים בלי להסתכל במראה. כבר לא צריך אותה. אבל אנחנו ממשיכים להתקיים, יש חיים אחרי החיים… ומצד שני, החכם באדם – שלמה המלך ע”ה – אומר לנו שאנחנו לא צריכים להתעסק במופלא והנשגב מאיתנו. ובצדק. מה לנו להתעסק במה שיהיה איתנו? יש לנו את החיים של כאן ועכשיו, למה צריך את כל ההפחדות האלה? למה צריך לחשוב על העתיד?

אז זהו, אי אפשר בלי זה. כלומר, אנחנו צריכים לחיות נכון ואמיתי, לדעת קצת על סוגיית המעבר בין העולמות, להתכונן קצת אם אפשר (ורצוי) כי בסופו של דבר זה יקרה לכולנו, ואי אפשר להתעלם מזה גם אם זה מפחיד וגם אם זה בטבע שלנו, להתעלם.

אולי גם זה יעניין אתכם:

דמיון – הגשר בין הגשמי לרוחני

ממה אתה מפחד?

דמיון מול מציאות

חיים ומוות על פי הקבלה

הברכה בידיים שלנו

החלונות שלנו לעולם

הסודות של המצח בקבלה

מה אומרות הפנים שלי?

זמן שאול, זה מה שניתן לנו לחיות כאן בעולם הזה. קיבלנו הזדמנות חד פעמית שהמונה שלה דופק בכל רגע נתון. ודווקא אם נתבונן בצורה מפוכחת בנקודה הכי רגישה שלנו: הארעיות שלנו – נבין את זה עוד יותר. אנחנו כאן לזמן קצוב, כל אחד כפי מה שקיבל. ההבנה הזו ממתיקה את הנושא המר הזה, היא מסייעת לנו להתבונן נכון על כל מה שקורה איתנו, על מה שיש לנו ועל כל הסובבים אותנו.

למה? כי רק כשיש לך זמן מוגבל במקום מסוים אתה יודע להעריך את מה שהוא מציע לך. קחו ילד בלונה פארק ותגידו לו שיש לו שם את כל הזמן שבעולם, הוא יעריך? האם הוא ירוץ ממתקן למתקן וינצל את ההזדמנות שניתנה לו על הצד הטוב ביותר? לא. ממש לא. אבל אם תגידו לו ‘יש לך כך וכך זמן’, תראו איך הוא רץ מהגלגל הענק לרכבת הרים ושאר המתקנים, בלי לפספס אף אחד מהם ולא את ההזדמנות שניתנה לו להיות שם. הוא מעריך. לא נותן להזדמנויות הקטנות שבתוך ההזדמנות הגדולה לחמוק לו מבין הידיים.

הטוב הזה בעולם הזה נראה לנו כמו הכל וכמו משהו שאין לו תחליף. במקום מסוים, זה נכון מכיוון שרק כאן אנחנו יכולים לעשות דברים עם הבגד הזה שנקרא גוף. רק כאן אפשר לקיים מצוות, חסדים, ליהנות מכל מה שבורא עולם נותן לנו.

אבל זהו, יש פה פרדוקס.

אנחנו צריכים לחיות נכון ואמיתי, לדעת קצת על סוגיית המעבר בין העולמות, להתכונן קצת אם אפשר (ורצוי) כי בסופו של דבר זה יקרה לכולנו, אי אפשר להתעלם מזה גם אם זה מפחיד וגם אם זה בטבע שלנו, להתעלם…

המבט הגשמי והשטחי אומר לנו שהחיים הם הדבר הכי טוב, ולעומת זאת, המוות הוא רע. אבל אם נחזיר לרגע את הגלגל לאחור, לימי הבריאה, נגלה משהו שיפתיע אותנו מאוד.

“וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד” (בראשית א, לא). על מה נאמר בספר בחומש הראשון “טוב מאוד”? על המוות! כך מלמד אותנו המדרש (ב”ר ט, יב). הידיעה שהחיים ניתנו לנו עם קו סיום זוכה לצמד המילים “טוב מאוד”.

נחזור לילד מהלונה פארק. חוויית ההנאה ממתחם מלא מתקנים ודוכנים של כל טוב וליצנים ומה לא, הם מתנה קצובה שהוא קיבל. מתנות קטנות בתוך חבילה אחת גדולה. פה פופקורן, שם ביס מתירס חם, ‘שערות סבתא’, הנאה מהמתקנים ועוד שלל דברים שהמקום הזה מציע לכל ילד, ולילד הקטן שבכל אחד מאיתנו.

הרף עולה כאשר החוויות הופכות למשהו גדול יותר – כמו חופשה מעבר לים, אולי תצפית ממגדל אייפל או טיול ג’יפים בסוואנה אפריקאית פראית. ויש התרגשויות מדברים אחרים חשובים עוד יותר – חתונה, ילדים, קבלת התואר שעמלנו עליו במשך שנים, מקום עבודה טוב, בית החלומות ועוד.

קחו ילד בלונה פארק ותגידו לו שיש לו שם את כל הזמן שבעולם הוא יעריך

קחו ילד בלונה פארק ותגידו לו שיש לו שם את כל הזמן שבעולם, הוא יעריך?

כל הדברים המקסימים האלה הם תחנות בחיים שלנו, כאשר בכל תחנה יש עוד מלא מתנות ודברים שצריך לאסוף. ובעיקר, להעריך ולהודות על כל מה שזיכנו לקבל עד שהגענו אליה ואת כל מה שקיבלנו ממנה.

ובסך הכל, אם מסתכלים על זה, אז אנחנו נמצאים במסע מרתק מלא אתגרים שהתחיל מנקודת אפס – תינוקות חסרי ישע, ועד לנקודת הסוף – יום ה-120 שלנו. החיים, בעצם, הם ספירה לאחור שהופכת משמעותית וחשובה ככל שמכירים בהזדמנות שאנחנו מקבלים כל יום בעולם הזה.

ועד שנלבש את חליפת החלל בשנת ה-120 שלנו, בואו נתפלל שנזכה תמיד להתבונן על החיים שלנו ממקום עמוק יותר, שנהיה מלאי הערכה על כל מה שקיבלנו. תראו מה קורה היום בעולם עם מגיפת הקורונה. פעם השגרה הייתה ‘כבדה’ עלינו, היינו מתמרמרים בלי סוף עליה. והיום? מתגעגעים אליה משל הייתה חברה יקרה שנסעה מעבר לים לזמן לא מוגבל ואנו מייחלים כבר שתחזור.

המוות מנער אותנו, מזכיר לנו את שעון החול שנמצא מול העיניים שלנו, גם אם אנחנו בוחרים לפעמים להתעלם ממנו. הוא מזכיר לנו שהזמן שלנו כאן מוגבל ועלינו להזדרז ולממש את כל הרגעים שניתנו לנו עלי אדמות על הצד הטוב ביותר. ובעיקר, להכין אותנו עם צידה טובה להמשך הדרך, אל המעבר בין העולמות.

נכון, לא צריך לחשוב עליו כל הזמן וכל רגע. אבל איך אמרו חז”ל? לזכור את היום האחרון. פעם ביום להקדיש זמן (רצוי מאוד בתפילה האישית, בהתבודדות) להתבונן על יום הזה בעתיד כדי לבדוק איפה אנחנו אוחזים ביום בו אנו נמצאים בהווה, ולתקן ולשפר, למצוא את הנקודות הטובות שלנו ושל הסובבים אותנו, להאיר אותן ולשמוח בהן. להודות על כל המתנות המתוקות שבורא עולם משפיע עלינו.

“מודה אני לפניך מלך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך” – תודה על כל יום שאתה נותן לנו ועל כל מה שהוא מביא איתו בשבילנו כדי שנהיה טובים יותר מאתמול.

ורק על הנס המיוחד הזה צריך יום שלם של תודה והערכה לבורא עולם.

מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.