איך צעקה אחת יכולה לשחרר אותנו מכבלי העבדות ולקרוע לנו את ים סוף הפרטי שלנו?…
פרשת משפטים מסיימת את ימי השובבי”ם ואת כל עניין יציאת מצרים, ולמעשה ממנה מתחילה התורה ללמד אותנו דינים רבים, בעיקר בדברים שבין אדם לחברו, ענייני נזקים וכדומה. הנושא הראשון בו פותחת הפרשה הוא דיני עבד עברי. דבר זה אומר דרשני – מיד כשיוצאים בני ישראל ממצב של עבדים למצב של בני חורין, תיכף עוסקת התורה בסוגיה זו של עבדות? על פי התורה עמה אנו הולכים עתה – תורה ה’ בחלק ב’ “תקעו אמונה”, נראה את הקשר בין הדברים.
על פי דברי רבינו בתורה עמוקה זו, אפשר לומר שעבדותם הפיזית והרוחנית של ישראל במצרים היא מה שמובא שם בתחילת התורה על נפילת האמונה. כי מובא שם (באות ד) שמנפילת האמונה נעשה ונתחזק אמונות כזביות, וידוע שמצרים הייתה האכסניה הגדולה ביותר לעבודה זרה ואמונות כזביות, מקור כל החכמות החיצוניות כמובא הרבה בחז”ל, היינו שינקו מנפילת האמונה ועל ידי זה נעשתה ונתחזקה אמונתם השקרית. ובני ישראל בהיותם בגלות מצרים היו אף הם משועבדים לשקר והכזב של אמונת מצרים, כמו שמובא בחז”ל – שכאשר עמדו ישראל לפני ים סוף קטרגו עליהם המלאכים ואמרו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכו’.
המצב של עבדותם של בני ישראל עד למדרגה שפלה כל כך – שמצרים שלטו בהם ובחייהם בלא שום אפשרות של מילוט, זה מה שמובא בתורה, שעל ידי נפילת האמונה באים חוליים רעים שלא מועיל להם לא רפואה ולא תפילה ולא זכות אבות ואף לא קולות של אנחה (כמובא באות א). מצבם של בני ישראל היה כמו של חולה אנוש שאין לו שום פתח ומוצא להירפא ממחלתו, וזה מה שנאמר (יחזקאל ט”ז): “ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך”, וכן אחרי שהוציאם הקב”ה ממצרים ונתן להם את התורה הבטיח להם שאם ילכו בה אזי: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך” (שמות ט”ו). כי בלי התורה והאמונה, נופלים תחת גלות מצרים ולחולי חשוך מרפא ר”ל.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ואז צעקו בני ישראל את צעקת הלב, שעל ידה דולים את המים המגדלים את האמונה שהן העצות, כמו שנאמר: “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל הא-להים מן העבודה” (שמות ב). בתחילה הם נאנחו ועדיין זה לא הועיל להם, כמובא בתורה שמנפילת האמונה לא מועיל קול אנחה של החולה, ורק כאשר זעקו מעומק הלב, בחינת צעקת הלב, אז עלתה שוועתם, ואז החלו להתגלות עצות נפלאות לגדל את האמונה שהם כל האותות והמופתים שעשה משה וכל עשרת המכות – שכולם היו עצות כדי לגדל את האמונה, כמו שכתוב שם: “למען שיתי אותותי אלה בקרבו” “וידעו כי אני ה'”, “ולמען תספר לבנך וכו'”, ועוד לשונות רבים שמורים שכל האותות והמופתים היו בשביל לגלות שה’ הוא האלוקים, שזהו עניין גידול האמונה.
וזה מסביר מדוע היה צורך בכל עשרת המכות והגאולה התעכבה בגלל זה עיכוב גדול, וכי לא יכול היה הקב”ה להוציאם משם בכוחו הגדול תיכף ומיד, ומי ימחה בידו? אלא מחמת שכל מטרת המכות הייתה לגדל את האמונה ולהוציאה ממקומות שנפלה לשם, על כן כל זמן שלא נתעלתה ויצאה מעומק נפילתה לא יכלו גם ישראל לצאת. רק כשנשלמה העלאת האמונה אז גם נכנעה הקליפה, שכאמור כל יניקתה מנפילת האמונה ואז באמת יצאו כל ישראל ממצרים “על צבאותם”, שהם המלאכים שגם הם נגאלו והתחזקו אז (כמובא באות י), ועמם עלו גם ערב רב, שהם הגרים הנעשים על ידי העלאת האמונה (כמובא באות ד). ואז זכו לכל ההתגלות הנוראה בים סוף ומתן תורה.
ואחר כך מיד פתחה התורה בדיני עבד עברי, ומההלכות הנלמדות שם כיצד יש לנהוג עם אדם שחלילה נפל לעבדות, אנו רואים את יחסה של התורה לכל עניין העבדות – שהתורה אוסרת לשעבד כליל את מי שנפל לעבדות, אלא מחייבת לשלח אותו לחופשי אחרי שש שנים. וגם אם אותו יהודי שנפל בוחר להישאר עבד מרצונו החופשי, התורה מגלה שאין זה דבר רצוי כלל ולכן הדין הוא לרצוע את אוזנו, ואמרו על זה חז”ל: אוזן ששמעה בסיני “כי לי בני ישראל עבדים” הלך וקנה אדון לעצמו? דינה שתרצע!
על ידי נפילת האמונה באים חוליים רעים שלא מועיל להם לא רפואה ולא תפילה ולא זכות אבות ואף לא קולות של אנחה… חוץ מצעקת הלב שבכוחה לשנות ולהפוך עולמות!
רואים אנו דבר מיוחד – שהקב”ה מקפיד על כך וכועס על אדם שמוכר עצמו לעבד ליהודי, אחרי שהקב”ה פדה אותו מעבדות לגוי. וזה רמוז בתורתנו (באות ה) בעניין המנהיגים של שקר הנוטלים חרב הגאווה ומושלים על עם דל בחינם, ויש להם כוח אפילו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם. כי תיכף שנגאלת ומתגלה האמונה, אז מיד ישנה הסכנה ליפול לעבדות תחת ממשלתם של מנהיגים של שקר, ולכן תיכף שיצאו ישראל מעבדות אחת – שהיא העבדות לגוי, כלומר שעבוד לאמונה כוזבת, מיד הצריך להזהירם מעבדות אחרת, שהיא עבדות למנהיגים של שקר, כלומר, ליהודים כמותם, שאפילו אם הם יהודים כשרים אסור להיות משועבד להם לצמיתות.
בחז”ל מובא, שכאשר היה עבד נמכר בגנבתו (בגלל שגנב ולא היה לו כסף להחזיר מה שגנב) אז היו מוכרים אותו לאיש צדיק כדי שילמד ממעשיו, וזה מרמז על המנהיגים של שקר שהם בדרך כלל אנשים צדיקים שאפשר ללמוד ממעשיהם, כי רבינו לא דיבר על מנהיגים רשעים כפשוטו, אלא רק שלא ניתנה להם גדולה מן השמים, ומנהיגים כאלה בתחילה כשרק מתקרבים אליהם קצת יש בזה אכן תועלת, כי כך היא הדרך – שבתחילת ההתקרבות, אפילו יהודי פשוט בתכלית שיכול להדריך את המתקרב בדרכי היהדות בפשטות, הוא בוודאי מועיל הרבה.
וכך הוא גם אצל מנהיגים אלו, שבתחילה באמת עוסקים בזה בתמימות ומדריכים את המתקרבים בדרכי היהדות, אלא שכאשר הם נוטלים את חרב הגאווה לשלוט עליהם אז הם כבר יוצאים מגדרם, כי באמת לא ניתנה להם גדולה והם רק אנשים כשרים קצת, אבל על ידי חרב הגאווה הם מתחילים לשלוט על עם דל כמובא שם, וזה כבר איסור גמור כי אסור להם לשעבד את המקורבים לצמיתות רק בגלל שעזרו להם בתחילת התקרבותם, והם מוכרחים לשחרר אותם, וזה מה שהאדון מצווה לשחרר עבדו מקץ שש שנים, כלומר אחר שכבר קיבל מה שצריך לקבל.
גם למתקרבים יכול להיות חלק בפגם הזה, כשהם בעצמם “מתנדבים” להשתעבד למנהיגים, שזה מה שמובא – שאפילו אם העבד עצמו מעוניין להמשיך להיות תחתיו, גם בזה אין דעת התורה נוחה כלל והוא נענש בעונש המשפיל של רציעת האוזן, כי אין זה רצונו של הקב”ה שיתמכרו למנהיגים אלו להיות תחת מממשלתם לצמיתות.
רבי נחמן כותב שם, שמנהיגי השקר יש להם כוח להעניש ואומר שבאמת אינו נקרא מעניש אלא מזיק והם הם מזיקי עלמא, וזה מה שפרשת משפטים עוסקת כמעט כולה בדיני נזיקין (ועיין בליקוטי הלכות, הלכות נזיקין איך שרבי נתן קישר הדברים), ועיקר הנזק שמזיקין הוא מה שמכניסים ניאוף בעולם, ומקשרי הדברים מובן שהניאוף נכנס בעיקר באלו הנכנעים תחתם. כי המזיקי עלמא הם המביאים לידי טומאה, כמובא שם שהשדים שהם המזיקי עלמא מביאים לידי טומאה (עיין שם גם שאומר כמה פעמים שמזיקין את המאכלים). ואם כן, מה שמכנה את השליטה והיכולת להעניש “מזיקי עלמא”, הרי שמקשר זאת לנזק של פגם הטומאה ונמצא קשור היטב פגם השליטה שלהם עם פגם הניאוף.
בכוח צעקת הלב, שמגדלת את האמונה, משתחררים מכבלי העבדות…
וזה דבר ברור – שמי שמקורב למנהיג של שקר לא יכול להתגבר על תאוות ניאוף, מכיוון שעיקר ההתגברות על תאוות ניאוף הוא על ידי הגאווה דקדושה, כמובא בדברי רבינו, ומאחר שמנהיגי השקר לוקחים את חרב הגאווה לשלוט על ידי זה על עם דל, על ידי זה ניטלת הגאווה דקדושה מהנכנעים תחתם.
וזה ההבדל בין הנהגת המנהיגים של שקר לבין הנהגת הצדיק האמת. כי הנהגת מנהיגי השקר היא על ידי שמשעבדים את נפשם אליהם ומושלים ושולטים ומענישים וכן הלאה. אבל הצדיקים האמתיים והנלווים אליהם מנהיגים את המתקרבים אליהם על ידי שמאירים במוחם וליבם עצות טובות ודיבורים כשרים ,שהם בחינת אמרות טהורות מזוקקות שבעתיים (מובא שם באות ח), ומחזקים אותם להאמין בכוחם ולהתגבר על המחשבות הזרות, שעל ידי זה המתקרבים משתעבדים לבורא עולם ברצון ובחשק.
ומובא בדברי רבי נתן (בליקוטי הלכות בכמה מקומות) שהתיקונים של התורה הנפלאה הזו מאוד קשורים ומעורים זה בזה, ובכל שלב של תיקון מתערב גם קלקול המחזיר את הכל למצב דומה מאוד למה שהיה קודם התיקון, כמו שרואים כאן – שבתחילה האדם חתום וסגור בנפילת האמונה עד שלא מועיל לו לא רפואה ולא תפילה ולא זכות אבות ואף לא אנחה, שזה בחינת גלות ושיעבוד מצרים, וכאשר גדלה האמונה ונגאלת מחותם אחד מיד מתגבר חותם אחר, שהוא חותם מנהיגי השקר המשעבדים את האדם, ואז נסגרים גם תחת חותם הרהורי עבירה ח”ו, שזה בחינת “החתים בשרו מזובו”.
הגאולה מכל זה היא להיות חתום בחותם אחר לגמרי, בחותם הקדושה שהוא חותם המוחין, שהם התפילין שכפשוטו קושרים אותנו ברצועות לקדושה, וכמו שאנו אומרים ב”לשם יחוד” שעל ידי תפילין של יד נשעבד תאוות ליבנו ועל ידי תפילין של ראש נשעבד הנשמה שבמוח וכל חושינו וכו’ לעבודתו יתברך שמו, דהיינו שהאדם משועבד אך ורק לקב”ה על ידי צדיקיו האמתיים, שזה מה שהקב”ה אמר “כי לי בני ישראל עבדים” ואמרו חז”ל “ולא עבדים לעבדים”. כי רק השעבוד לקב”ה, דהיינו להיות חתום בחותם של הקדושה, רק הוא התיקון לשאר השעבודים שהם בכמה אופנים – מצרים, מנהיגי שקר, ניאוף וכו’. ולכן הקפיד הקב”ה על עבדות של ישראל ואמר “אוזן ששמע וכו’ והלך וקנה אדון לעצמו?”, כי הוא גאל אותנו ממצרים על מנת שנהיה בני חורין ולא עבדים, וזאת רק על ידי שנהיה עבדיו, כמו שאמרו חז”ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה.
זה הכוח של התפילה הצעקה שיוצאת מהלב. רוצים ללמוד עליה עוד? כנסו לקישור הזה ותחוו העצמה אישית אדירה!