השמים אומנם לא נפתחו, אבל איך אפשר לטוס בלי לחוות פחד טיסה? לעוזר ברגמן יש רעיון לחוויה מעולם אחר.
השמים עדיין לא נפתחו באופן רשמי (כמו שאנחנו מכירים) ועדיין אי אפשר לטוס (לאן שאנחנו רוצים).
ובכל זאת, אני מפחד לטוס.
ולא, לא בגלל שאני חושב שהמטוס יתרסק בהמראה או בנחיתה, או באיזו נקודת זמן באוויר או שחלילה יחטפו אותו.
אלא בגלל שפחד טיסה הוא פחד מוות. תיאור כל כך מדויק עד כדי כאב.
אני נוסע מנקודה א לנקודה ב. החיים בשתי נקודות אלה שונים מאוד. מזג האוויר, מטבע הכסף בה משתמשים במקום אליו אגיע, ואפילו השפה לא תמיד אותו הדבר (במדינות בהן דוברים את אותה שפה, אנגלית למשל, אך המבטא שונה…). ובנוסף, לאנשים בכל נקודה כזו ישנם ערכים שונים מאלה שאני מכיר.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כן, אני יודע שזה נשמע קצת נדוש, אבל אפילו חלק מהפרטים האלה גורמים לי קצת מודעות למושג מוות. כשאני אורז, למשל, אני מנסה לחשוב ולברר עם עצמי מה אני צריך לקחת ומה לא לקחת, חפצים שאני לא צריך, כאלה שאפשר להשאיר מאחור, בבית. אני חייב לוודא שיש לי דרכון וכרטיס טיסה איתי כדי שאוכל לעלות על הטיסה ולהגיע ליעד. שכני לטיסה ואני טסים לאותו מקום, אבל לכל אחד מאיתנו יש את היעד שלו.
כן, אני יודע שזה נשמע קצת נדוש, אבל אפילו חלק מהפרטים האלה גורמים לי קצת מודעות למושג מוות…
אתם מבינים? אלה דברים שבקונוטציה מסוימת מזכירים לי את המוות שמחכה בקו הסיום אחרי ה-120. ולא שאני מצפה לסיום הזה בעתיד הקרוב, ממש לא. אבל, היי – אי אפשר לדעת אף פעם מה צופן הרגע הבא….
להפוך את הטיסה לחוויה מעולם אחר…
מצד אחד, זה מעורר את המוטיבציה לעשות כמה שיותר וכמה שיותר טוב. ומצד שני, עושה תחושה רעה כמו הבחילות שמרגישים לפעמים במהלך הטיסה. אבל כל זה נעלם ברגע שאני עולה למטוס ואז אני מרגיש טוב יותר.
למה?
אני חושב שזה קורה בגלל ההתחייבות של “להיות בדרך”, בדרך אל היעד. נכון, הרגשות מעורבים – מצד אחד עצבנות ומצד שני התרגשות, כמו שמרגישים כשמתכוננים לטיסה אל יעד נחשק – חופשה, נסיעת עסקים שאמורה להניב הצלחה גדולה וכן הלאה. אבל זה חלק מהעניין.
בעצם, ככה זה גם בחיים.
לכן אני מנסה, בכל פעם שאני יכול, להזכיר לעצמי שאני תמיד “על המטוס” ו”על הדרך” כדי שאגיע ליעד האחרון שלי כשאני מוכן ומסוגל ליהנות בו.
(הדברים מבוססים על דברי רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן חלק א, קצא).