אנשים! שימו לב למשהו. ולא סתם, כי המשהו הזה, כמה קטן ככה גדול, עושה את ההבדל בין חמץ למצה, בין טוב לרע, בין חיים למוות…
רבותיי, שימו לב למשהו!
מה ההבדל בין חמץ ומצה?
משהו!
(בדרך כלל המילה ‘משהו’ מבטאת ‘משהו קטן’. כלומר, משהו מזערי. אמנם יש גם משמעות אחרת: ‘משהו’ מיוחד, משהו משמעותי. אנו נתייחס למילה ‘משהו’ במשמעות הפשוטה: משהו קטן, מזערי).
נתחיל בחמץ. בכל זאת, את זה אנחנו מכירים קצת יותר, רוב השנה אנחנו אוכלים חמץ.
מהו חמץ?
לוקחים קמח, מוסיפים מים, מערבבים, לשים ומניחים! אט אט הבצק תופח ולאחר שהבצק תפח דיו, מכניסים לתנור, אופים אותו, והנה לחם חמץ טרי יוצא מהתנור.
ומהי מצה?
לוקחים קמח ומוסיפים מים, מערבבים, לשים ומכניסים מיד לתנור. אותו דבר. מה מבדיל ביניהם? שינוי קטן לכאורה: לשים ומכניסים מיד לתנור. בתוך שניות, העיסה השטוחה שלא הספיקה לתפוח נאפית. אם לא נוציא אותה מהר, היא תישרף לחלוטין!
אז מה ההבדל? ההשהיה! כאשר לשים קמח ומים ומשהים את העיסה – היא הופכת לחמץ. לעומת זאת, כאשר לשים קמח ומים ולא מניחים אותה לרגע – היא נשארת מצה.
שימו לב, ההבדל הוא אחד, ההשהיה!
אולי גם זה יעניין אתכם:
עשר מכות מצרים – מה הן אומרות?
שבת הגדול – ניסים, רחמנות והנוסחה הגדולה
הלכות שבת הגדול, פסח, שביעי של פסח וספירת העומר
אם משהים את הבצק, הלחם שנאפה הוא חמץ. זהו הלחם שהתורה אוסרת באיסור חמור ביותר לאכול בפסח (והאוכלו חייב כרת). ואילו המצה, זו שלא משהים אותה בכלל, לא רק שהתורה מתירה לאכול אותה, אלא התורה אף מצווה לאכול אותה בפסח!
(הבהרה: בלילה הראשון חובה לאכול מצות. בשאר שבעת ימי חג הפסח, עד צאת חג שביעי של פסח, אם אדם רוצה לאכול פת מותר לו לאכול רק מצה, ואכילת חמץ אסורה עליו. בקשר להשהיית העיסה, אמנם נוהגים למהר ולאפות את המצה תוך 18 דקות מזמן הלישה, כדי שלא תחמיץ, למרות שלא הניחו את העיסה לרגע. אם משהים את הבצק סתם, היא יכולה להחמיץ גם מרגע אחד שלא מתעסקים איתה – ראו שולחן ערוך הלכות פסח, סימן תנט, סעיף ב).
אז שוב, מה ההבדל בין חמץ למצה?
משהו!
רגע קטן של השהייה. זהו.
הדבר מרומז גם בהבדל שבין המילה חמץ למצה, בשתי המילים יש את האות מ’ ואת האות צ’, ההבדל ביניהם היא רק שבחמץ יש את האות ח’ ואילו במצה יש את האות ה’.
ומה ההבדל בין (מבנה) האות ה’ לאות ח’?
משהו!
נתקדם צעד נוסף.
איך מחמיצים את העיסה?
בימינו יש מרכיב מלאכותי הנקרא ‘שמרים’. יש שמרים יבשים, ויש שמרים רטובים שצריכים קירור. כך או כך, שניהם לא בריאים במיוחד, אבל מה לעשות, בדור אינסטנט שבו אנו חיים זה מה שאנחנו מכירים. בעבר, היו מחמיצים את העיסה על ידי ‘מחמצת’, עיסה שהחמיצה ולא נאפתה, היו שומרים את המחמצת ומכניסים אותה לעיסה שנילושה כעת, על מנת להתפיח אותה, וכך היו מחמיצים את העיסה.
המועדים אינם סתם ימים לציון ולזכר הניסים. בכל מועד מתעורר שוב אותו אור נפלא שהיה בעת הראשונה שבו התרחשו המאורעות. בימי הפסח מתעורר שוב הכוח הניסי של יציאת מצרים וכוח הגאולה…
בואו נתבונן במילה “מחמצת”: במילה זו נמצאת גם המילה ‘חמץ’ וגם המילה ‘מת’! (זוהר).
ומה מבדיל כאמור בין החמץ והמצה?
משהו!
כלומר, מה מבדיל בין חיים למוות?
משהו!
עכשיו המילה ‘משהו’ מקבלת משמעות עמוקה יותר: משהו קטן – כפסע בין חיים למוות, חלילה.
סוף סוף, אחרי שקיבלנו את הרקע, נוכל להסביר לאן אנחנו חותרים: המוח של האדם הוא כמו המים, המחשבה היא כמו הקמח, מהרגע שהמחשבה נכנסת, הספירה לאחור מתחילה, אם האדם חושב הוא עלול להחמיץ את מחשבתו.
רגע, חשבנו שלחשוב זה דבר טוב. אז מה, לא טוב לחשוב?
התשובה היא: תלוי מתי!
אם אדם נמצא בסכנה והוא יתחיל לחשוב ולחשוב… עד שהוא יסיים לחשוב הוא עלול להישרף, להידרס, או חלילה כל דבר אחר שיכול לקרות לו, תלוי כמובן בנסיבות. במקרים כאלו אסור לו להשתהות אפילו לרגע, הוא פשוט צריך לברוח ומיד!
לעומת זאת, כאשר אדם מתכנן לבנות בניין רב ממדים, אוי לו אם הוא יתנהל בפזיזות ויחליט תוך כמה רגעים כיצד הוא מתכנן לבנות את הבניין ומה יהיו מספר יסודותיו. בואו נחסוך מעצמנו את מחזה התעתועים של בניין שקורס בעקבות רשלנות נפשעת כזאת. מי מדבר על בניין שכלל לא תכננו אותו?!
אותו דבר בהקשר למחשבות שהתייחסנו אליהן קודם.
אם אנו מפעילים את המחשבות על מנת ליצור מערכת של מחשבה שתכליתה טובה, בדומה לתכנון בניין נאה, במקרה כזה, מחשבה היא דבר נפלא. אבל אם חלילה נכנסת מחשבה ‘רעה’ למוח, צריך לברוח ממנה כמו מאש לפני שהיא קונה שביתה במוח ומתחילה לתפוח כמו עיסה. אם נשהה את המחשבה במוחנו היא עלולה חלילה להחמיץ, וחמץ כאמור מסמל מוות!
רגע, אבל אם חמץ כל כך חמור, למה בחג השבועות מצווה להביא את קרבן שתי הלחם דווקא מחמץ?
שוב התשובה תהיה: תלוי מתי!
כידוע, המועדים אינם סתם ימים לציון ולזכר הניסים. בכל מועד מתעורר שוב אותו אור נפלא שהיה בעת הראשונה שבו התרחשו המאורעות. בימי הפסח מתעורר שוב הכוח הניסי של יציאת מצרים וכוח הגאולה. בחג השבועות, שהוא חג מתן תורה, מתעורר שוב הכוח הסגולי של בחירת עם ישראל מתוך העמים ונתינת התורה מחדש וכן הלאה. כלומר, בכל שנה אנו חוגגים שוב את מעגל השנה לפי הסדר, ומכיוון שחודש ניסן הוא ראשון לחדשי השנה, עלינו להתייחס גם עתה לנסים ולמאורעות של פסח שהם מתרחשים שוב לפני מתן תורה.
רגע קטן של השהייה. זהו, לא צריך יותר כדי לשנות את המצב מחמץ למצה, ממחשבה רעה לטובה…
כעת נתבונן:
עם ישראל היה במצרים ושקע כמעט לחלוטין בתרבות מצרים. הם כבר שקעו בעמקי שערי הטומאה, ארבעים ותשעה מתוך חמישים שערי טומאה. הם היו קרובים מאוד לשער החמישים. אילו הגיעו לשם, לא היה ניתן יותר להוציאם ממצרים. לכן, הקב”ה הוציא את עם ישראל בחיפזון לפני שחלילה יגיעו לשער החמישים, ואז שוב לא יהיה ניתן יותר להוציאם ממצרים.
אם היה הקב”ה ממתין עד שם ישראל יקבלו את העצות של התורה ויכירו אותו באמצעות הכרעה מחשבתית באמצעות העצות של התורה, המגלות את אמיתת הבורא, עם ישראל היה נטמע לחלוטין בתוך העם המצרי ושוקע חלילה בשער החמישים ושוב לא היה ניתן יותר להוציאם ממצרים. לכן הקב”ה ריחם על עם ישראל ודילג למענם על השלב של הכרת הקב”ה ואמיתת אלוקותו בתהליך של הבנת האלוקות, על ידי עצות התורה הקדושה, והאיר בהם את האור האלוקי – את אור אמיתת האלוקים ללא סינונים, ללא ‘אמצעים’ של עצות התורה הקדושה. רק לאחר שהם יצאו ממצרים הוחל בתהליך קבלת התורה, ובחג השבועות – חג מתן תורה, ניתנה האפשרות להכיר את הבורא ואת אמתותו, באמצעות מחשבות שכליות של יישוב הדעת והתבוננות באמצעות עצות התורה הקדושה.
עכשיו נחיל את הרעיון בהקשר שלנו:
החמץ מסמל השהייה. בחג הפסח היינו לפני מתן תורה ועדיין לא ניתנה לנו האפשרות להכיר את הבורא באמצעות השהייה ויישוב הדעת בקדושה, לכן נאלצנו לברוח משם ללא כל שהיות. זה התאפשר בזכות שהקב”ה האיר עלינו הארה אלוקית ישירה ללא כל אמצעים. בדומה לכך, בחג הפסח, כאשר שב ומתעורר אותו אור אלוקי של פסח, עלינו לברוח מכל מחשבה רעה כמו מאש ללא כל שהיות, מכיוון שאין לנו את הכלים להמתיק את המחשבות ולהתבונן בהן בקדושה. לכן אנו אוכלים בפסח רק מצה, כי מצה מסמלת את האור האלוקי הישיר, ללא כל מחשבה, רק בריחה מכל מחשבה רעה ואור פשוט של אמונה ללא כל השהייה, ואמצעים של התבוננות של עצות התורה הקדושה שמצילה את המוח מלהחמיץ בטומאה – מוות, מכיוון שבפסח הכוח של המחשבה, שהיא עדיין ללא העצות של התורה, מסוכנת, ועלולה לגרום לחמוץ המוח בטומאה. לכן בפסח אנו מחויבים לאכול מצה, המסמלת את התמימות ואת האור האלוקי המקרין ישירות ללא שום מחשבות ושהייה של מחשבות עצמיות, וחמץ אסור עלינו באיסור חמור ביותר.
אולם לאחר שבעת ימי פסח, לאחר שכבר יצאנו ממצרים ועברנו את ים סוף, וכבר התחלנו את ההכנות לקראת קבלת התורה, גם אם עדיין לא קיבלנו את התורה בפועל, כבר התחיל להאיר האור האלוקי של העצות הקדושות ולכן מיד לאחר שביעי של פסח כבר הותר החמץ, ובחג השבועות – שבו אנו מקבלים בפועל את התורה ובה העצות האלוקיות – אז מצווה גדולה להביא קרבן שתי הלחם מחמץ דווקא. זאת, משום שעל ידי התורה הקדושה נוכל להשקיע את מחשבתנו בקדושה ובכוחנו להינצל ממחשבות רעות למרות השהייה.
רוצים ליהנות מעוד מאמרים בנושא פסח? היכנסו לקישור הזה ותיהנו!