איך שומרים את האור בתוך הגבולות? את הסוד הזה מגלים לנו הלווים כשהם מלמדים אותנו לשמור את האור בתוך הכלי, כל אחד בגבול שלו!
בפרשת השבוע מובא ומתואר הסדר שבו מסודר מחנה ישראל, שהוא בעצם הסדר של מציאות הקדושה בעולם, והוא חלוקת המחנה לשלוש: מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל. אחד מתפקידי מחנה הלויה הוא לשמור את שאר ישראל לבל יתקרבו למחנה שכינה, כמו שכתוב “והלווים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל”. התורה, בעצם, מגבילה את הגבול שבין ישראל לבין הכהנים על ידי עבודת הלווים.
נרחיב נקודה זו על פי המובא בתורה “כי מרחמם ינהגם” (ליקו”מ תנינא ז’) שם מבואר, שישנם דרי מעלה ודרי מטה, שכל אחד דר בגבול משלו, הדרי מעלה דרים בשמים וממילא הגבול שלהם הוא מחיצת הארץ, והדרי מטה דרים בארץ וגבול המחיצה שלהם הוא השמים. ובאמת, כל אחד צריך לעבוד את השם בתוך מחיצות הגבול שלו. בתורה הנ”ל מבוארות כמה בחינות של דרי מעלה ודרי מטה, אחת מהם היא ההבדל שבין הכהונה (דרי מעלה) לבין המלכות (דרי מטה), ושעיקר התיקון והשפעת המנהיג האמיתי, בחינת משה, הוא להעמיד כל אחד מהם בקדושתו שבמקומו דייקא (כמובא בפנים באות י”א) על מראה הסנה שמשה אומר “הנני – הנני לכהונה הנני למלכות” ע”ש.
במאמר זה נתרכז בדרי מטה, להם מאיר משה את גילוי מלכותו יתברך שבארץ בבחינת “מלא כל הארץ כבודו”, שעל ידי זה יכולים לעבוד אותו יתברך גם בארציות, רק שההארה היא קצת בחשכות, בבחינה אספקלריא שאינה מאירה (כמוב”פ באות ח) ועל כן דורשת מהאדם שפלות וענווה – לעבוד אותו יתברך גם בלא אור גדול, שזהו בעצמו גילוי כבודו יתברך בבחינת “מלא כל הארץ כבודו”, שממעטת את כבוד האדם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
והנה, המעיין קצת במקור הפסוק של “מלא כל הארץ כבודו” (ישעיה ו), יראה שנבואה זו של ישעיה (שהוא בחינת הדרי מטה כמוב”פ באות ח) נאמרה בגלל שעוזיהו המלך ביקש גם כהונה ונכנס להיכל להקטיר קטורת, עיינו שם ברש”י, והגילוי של “מלא כל הארץ כבודו” הוא התשובה לפגם של עוזיהו שלא רצה לעבוד את הקב”ה במקומו בארץ (מלך) אלא ביקש כהונה. נמצא, שעוזיהו המלך פגם במלכות, שהוא בחינת הדרי מטה, שלא יכול היה לסבול את גבולו (דרי מטה) ורצה לפרוץ את גבולו לעבוד במקדש (דרי מעלה), והוא הדבר המובא בפרשתנו על ההכרח בשמירת ישראל שלא לפרוץ את מחציתם לעבודת הכהונה.
אחד מתפקידי מחנה הלוויה הוא לשמור את שאר ישראל לבל יתקרבו למחנה שכינה, כמו שכתוב “והלווים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל”.
ביתר ביאור, לעובדה ולמעשה: עיקר ההארה שהצדיק משה מאיר בנו הוא להוקיר את עבודתנו בעולם הזה, למרות שעבודתנו תמיד חסרה ולא שלמה, וכך היא בהכרח משום שאנו דרים במקום של הסתר, בחינת אספקלריא שאינה מאירה כנ”ל. ואדרבא, דווקא בגלל שאין לנו אור גדול בעבודתנו ולמרות זאת אנו משעבדים עצמנו אליו יתברך, בזה עצמו מעולה עבודתנו יותר מכל הדרי מעלה, כמוב”פ (באות ד) – “שעיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מעולם השפל הזה נגדל ונקדש שמו יתברך”.
דווקא האור הקטן הוא זה ששומר אותנו בתוך הגבול…
נמצא, שהחיפוש אחר אורות גדולים הוא פגם עוזיהו. אך יש לעיין קצת בדבר, שכן בגלל שהזהירה התורה להציב את מחנה הלוי לשמור את ישראל לבל יעברו את גבולם, משמע שיש תנועה טבעית לעבור את הגבול רק שצריך לצמצם את עצמם ולא לעבור. ואם כן, התורה מבינה שיש לאדם רצון לפרוץ את גבולות הארציות ולעלות לשמים אולם אי אפשר לבטל רצון זה ורק צריכים לצמצם אותו, והוא המוב”פ התורה (באות ט ) – שגם בהארת הדרי מטה צריכים להאיר קצת את הארת הדרי מעלה. כלומר, שאדם לא יכול להיות לגמרי בארץ במציאות החושך, לכן שואף לעלות לשמים, למקום האור, אך התיקון הוא – להאיר את השמים במקום הארציות, ובזה יובן שאין התורה פוסלת מחד גיסא את הרצון להתקרב אל הקודש אך שומרת את הגבול, שכל זה הוא סוד הגבולות שבין מחנות ישראל.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
