אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם את החופה של הילד היחיד והיקר שלכם תחת מתקפת טילים ופרעות של אזרחים שסוגרות את העיר?
זה היה ביום שני, שוחחתי בטלפון עם חברה – ברור שעל הכל – וגם על התכניות ליום ההולדת שלי בחודש הקרוב. היה לנו כיף לדבר על כל מיני רעיונות שונים… ופתאום, אזעקה עולה ויורדת נשמעת, צבע אדום על כל מסך עם הודעה מפיקוד העורף – כל אלה תפסו אותנו לא מוכנות תוך כדי שיחה.
“מי איתך ברכב?” שאלתי את חברה שלי, “את שומעת את זה?”. והיא אמרה לי שגם לידה יש אזעקה.
עצרנו את השיחה ושלושים שניות אחר כך שמעתי בום, ועוד בום, ועוד אחד ועוד אחד… הילדים שלי, ששיחקו בגינה ליד הבית, רצו פנימה מהר. זה היה מבלבל. הבומים עדיין נשמעו ברקע והיה נראה שהם היו קרובים מאוד (למרות שבהמשך התברר שהם לא היו כל כך קרובים). בינתיים, לחברה שלי שהייתה עם ביתה ברכ, הייתה בערך דקה לעצור בצד ולתפוס מחסה כשהיא בדיוק תקועה באמצע פקק תנועה במרכזה של העיר ירושלים. תודה לא-ל, היא הספיקה לתפוס מחסה וגם היא שמעה טילים ואת היירוטים של כיפת ברזל ברקע.
אולי גם זה יעניין אתכם:
במקביל, חברה נוספת שגרה בצפון, הגיעה לצורך סידורים לבית שמש עם שניים מילדיה כשהאזעקה החלה לעלות ולרדת. היא וילדיה תפסו מחסה. כשמצב נרגע קצת, היא והילדים נכנסו לרכב והיא החלה לנסוע בחזרה הביתה, לצפון, אבל מבלי לדעת שפרעות ומהומות אלימות פרצו ברחבי ערי ישראל ובכפרים הערביים בצפון. הנסיעה, שבדרך כלל אורכת שעתיים, הפכה למעיקה וקשה במשך חמש שעות! במהלכה נתקעו בפקק תנועה בגלל חסימות בכביש ראשי שעובר בשכונות ערביות. הם המשיכו להסתובב בכבישים בתקווה למצוא דרך אחרת ובטוחה יותר, אבל כל הדרכים הובילו לאותו פקק תנועה או לפקק תנועה אחר.
זה היה מפחיד ומבלבל, אבל איכשהו היא הצליחה להישאר רגועה, ובסופו של דבר קיבלה החלטה – לפנות בדרך מסוימת שהובילה אותם הביתה בשלום.
הנסיעה, שבדרך כלל אורכת שעתיים, הפכה למעיקה וקשה במשך חמש שעות! במהלכה נתקעו בפקק תנועה בגלל חסימות בכביש ראשי שעובר בשכונות ערביות…
באותו ערב של יום שני, חברה נוספת שלי חיתנה את הבן היחיד שלה באולם מפואר בשכונת תלפיות שבירושלים. החופה הייתה אמורה להיערך בשעה 18:30, אבל ברור שהיו עיכובים. כי אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך זה מרגיש לחתן את הילד היחיד שלכם כשחצי שעה לפני קבלת הפנים והחופה מדינת ישראל נמצאת מתקפת טילים ופרעות שסוגרות את העיר?
מיותר לציין, שכמעט אף אורח לא הגיע לקבלת הפנים. בהמשך, רוב האנשים כן הגיעו כולל אותי (וזו הייתה אחת ההחלטות הכי המפחידות שקיבלתי בתקופה האחרונה, אבל האינטואיציה שלי אמרה לי ללכת). האירוע היה מלא בשמחה, הריקודים היו מלאים באנרגיות חיוביות ומחשמלות, זה הרגיש שכאילו כולם משחררים קיטור בגלל החיים האינטנסיביים, המאתגרים והמלחיצים שאנחנו חווים כבר יותר משנה, הריחוק החברתי וחוסר הנורמליות בעליל כולל באותו ערב ממש!
מאותו יום שני ובימים שלאחריו, אנשים רבים ברחבי ישראל התמודדו עם מצבים מסוכנים חסרי תקדים. נכון שהיו מתקפות טילים בעבר על ישראל מהצפון ומרצועת עזה, אבל הם אף פעם לא היו מלווים באנרכיה וההתפרעויות האלימות שכללו לינצ’ים, ריסוק מכוניות, חנויות בערים מעורבות, כדוגמת לוד, עכו ועוד.
אז מה אתם אומרים, הבנתם שזו קריאת השכמה מבורא עולם?
אירועים כאוטיים ומתמשכים אלה באו בהמשך לטרגדיה חסרת התקדים שעוד לא הספקנו ללקק את הפצעים שלה – האסון במירון ביום ל”ג בעומר. תוסיפו לזה את האסון בגבעת זאב של קריסת הטריבונות תוך כדי האירועים האלימים ומתקפות הטילים… מזעזע! ואם חושבים על העיתוי של הטרגדיה במירון, זה נראה מאוד משמעותי. בדיוק כשעמדנו לסיים תקופה של 33 ימי אבל, ובדיוק כשמגיפת הקורונה החלה להראות סימני דעיכה משמעותיים בארץ לפחות, ובעצם כבר כמעט הייתה אחרינו – בום! חזרנו לתקופה של אבל עז, כאב וחיפושים פנימיים עמוק בנפש.
למעלה משנה מאז שהקורונה נכנסה לחיים שלנו, זה קרה – האסון במירון. למעלה משנה אנחנו סופרים מתים, לא רק בארץ אלא בכל העולם כולו, אנשים חולים, אנשים מאבדים מקומות עבודה, עסקים קורסים, סגרים, מסכות, ריחוק חברתי, תסיסה אזרחית ועולם שונה מאוד מזה שהכרנו יום אחד לפני שהיא פרצה לחיים שלנו, הקורונה.
אז מה אתם אומרים, האם הקב”ה כבר קיבל את תשומת הלב שלכם? הבנתם שזו קריאת השכמה?
לעניות דעתי, חלק מהסיבה שאנחנו חווים משבר אחרי משבר היא לעורר אותנו, למשוך את תשומת ליבנו. בכל שלושת האירועים הנפילה הייתה כואבת. כל אחד מהם דרש מאיתנו להיכנס פנימה, להתאבל ולהישאר בבית.
אני מאמינה שאנחנו חווים קריאת השכמה להתעורר ולפעול. וכל פעולה מצידנו, אפילו הקטנה ביותר יקרה וחשובה בשמים.
מה אתם אומרים?
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים ומעניינים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה.
